ביום 23.5.2023 ניתנה החלטת בית משפט השלום בה צוין כי רק לעותר 2 יש הסבר המניח את הדעת באשר לאי-התייצבותו לדיון בקדם המשפט, ולכן פסק הדין יבוטל ביחס אליו בלבד, ככל שיפקיד עד ליום 11.6.2023 סך של 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט לכסוי הוצאות המשיב.
על פסק דינה של רשמת בית המשפט המחוזי בירושלים הגישו הנתבעים ערעור רשם לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 18.12.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ת' בר-אשר) בגדריו הורה בית המשפט על מחיקת העירעור תוך שהטעים כי משום שעסקינן בעירעור על פסק דין של רשמת, ולא בהחלטה אחרת, הדרך להשיג עליו היא בהגשת בקשת רשות ערעור לערכאת העירעור (קרי – לבית משפט זה), ולא בהגשת ערעור רשם לאותה ערכאה.
בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
...
על רקע השתלשלות הדיונית המתוארת לעיל, הגישו העותרים את העתירה דנן, במסגרתה עותרים הם לצו על תנאי אשר יורה למשיבים ולבוא וליתן טעם מדוע "בית המשפט בשתי ערכאותיו לא נתן למבקשים את יומם בבית המשפט".
דין העתירה להידחות.
שנית, דין העתירה להידחות גם מהטעם שבידיי העותרים ישנו סעד חלופי: כפי שנזדמן לי לציין אך לאחרונה, החלטת רשם על מחיקת ערעור בשל איחור בהגשתו, הינה, להשקפתי, "החלטה אחרת" ולא "פסק דין" (רע"א 1582/24 אהרוני נ' לוזון, פסקה 8 (22.5.2024) (להלן: עניין אהרוני)).
סיכומו של דבר: דין העתירה להידחות.