בקשת ביטול כתב אישום מחמת חוסר סמכות, פגם, שיהוי והגנה מן הצדק

להלן עקרי נימוקיה לדחיית הבקשה: תחילה מתייחסת המאשימה לטענת הנאשמת לביטול כתב האישום בטענה להגנה מן הצדק.

(1)   חוסר סמכות מקומית; (2)   חוסר סמכות עניינית; (3)   פגם או פסול בכתב האישום; (4)   העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה; (5)   זכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום; (6)   משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום; (7)   חסינות; (8)   היתיישנות; (9)   חנינה; (10)  הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

"הגנה מן הצדק" – שהוי לא שוכנתי כי מקרה זה מצדיק ביטול כתב אישום בשל הגנה מן הצדק מחמת שהוי.

להלן נביא את עיקרי הדברים שם: "דוקטרינת "הגנה מן הצדק" מכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

לבחינת השאלה אם יש הצדקה להחיל את הגנה מן הצדק על מקרה נתון, קבע בית המשפט העליון שלושה שלבים, לאמור: "בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעיניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות...; בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום..." .

...

בין היתר, צוין כי כאשר "בית המשפט מצא כי כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם "הגנה מן הצדק". להלן עיקרי הדברים (הדגשה לא במקור): "באשר למשפט הפלילי, סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – "החסד"פ") קובע את תקופות ההתיישנות של דרגות העבירות המנויות בחוק העונשין.

מן המקובץ לעיל עולה, כי גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם, ובית המשפט מצא כי כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם "הגנה מן הצדק" שתביא לביטול כתב האישום שהוגש בשיהוי.

סיכומו של דבר טענות הנאשמת להתיישנות ולהגנה מן הצדק – נדחות בזאת.

לפני בקשה לביטול כתב האישום כנגד הנאשם מחמת טענות מקדמיות, פגם בכתב האישום, היתיישנות והגנה מן הצדק לפי סעיף 149(3)(8)(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 (להלן: החוק).

מכאן שניסוח לקוי זה או נכון יותר לומר חסר, אינו מאפשר לנאשם להיתגונן מפני האישום ולהעלות טענות הגנה שיהיה בהם להפריך את המיוחס לו. באשר להתיישנות נטען כי כתב האישום כולל מספר אישומים שהתרחשו לפני שנים רבות, חלק מהעברות התיישנו ועל כן דינן להמחק.

בתגובה טענה המאשימה כי מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים בהם יורה בית המשפט על ביטול אישום בשל הגנה מן הצדק.

דיון והכרעה עניינה של טענת הגנה מן הצדק הוא בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום אם השתכנע שהגשתו או בירורו עומדים בנגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

מכאן שלא הוכח בפני כי נוכח חלוף הזמן והשהוי בהגשת התלונה עשוי להגרם נזק ראייתי, ולבטח לא כזה שיש בו להצדיק את ביטולו של כתב האישום משום פגיעה ממשית בזכותו וביכולתו של הנאשם לנהל הגנתו.

...

מהמקובץ לעיל עולה כי אכן נפלה טעות תחת ידי המאשימה אך מדובר בטעות שנעשתה בתום לב. טעות אשר פגעה בזכויותיו של הנאשם שהסתמך על הודעת הסגירה וכי הניח ובצדק שאותה פרשייה נמצאת מאחוריו.

לסיכום: לא מצאתי כי נפל פגם או פסול בעצם הגשת כתב האישום ואף לא מצאתי כי ניהול ההליך הפלילי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית באופן המצדיק את ביטול כתב האישום בהליך מקדמי.

לאור כל זאת, דין הבקשה להידחות.

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים ליתן "צו מוחלט" המורה למשיבה 1, היא היועצת המשפטית לממשלה, ליתן טעם "מדוע לא יוספו עתה המנכ"ל המכהן והמנכ"ל בעת הארוע לכתב האישום בתיק זהום עברונה [...] מדוע לא תאריך תקופת ההתיישנות בהתאם לסמכותה על פי סעיף 9(ג)(4)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 [...] מדוע במקרה זה, סטתה ממדיניות האכיפה שננקטה במקרים חמורים פחות ולא העמידה לדין את המנכ"לים"; או לחלופין להורות למשיב 2, בית משפט השלום בבאר שבע, "לברר טענות העותרים בנוגע לאכיפה הבררנית שהופעלה כנגדם [...] ולנמק החלטתו.

ביום 24.03.2022 הגישו העותרים לבית משפט השלום בבאר שבע, בגדרי ת"פ 7566-11-21, בקשה לביטול כתב האישום נגדם מטעמי צדק.

כעולה מן ההחלטה, העותרים טענו כי "מדובר בהעדפה פסולה ומכוונת על רקע פסול ובלתי עינייני מצד המדינה וכי כתב האישום מגלם בתוכו פגם חמור בעקבות כך". בהחלטה מיום 18.07.2022 קבע בית משפט השלום כי "יש לדחות טענות הנאשמים בנוגע לאכיפה בררנית, שיקולים זרים, שהוי והגנה מן הצדק, שכן על ההגנה להביא ראיות לקיומן של אלו. גם טענות ההתיישנות ומחדלי חקירה הועלו בשלב בו לא ניתן להכריע בהן, משלא נפרסה המסכת הראייתית הרלוואנטית להכרעה בטענות אלו ואף הן נדחו בשלב זה". מכאן העתירה שלפנינו.

דין העתירה, על שני חלקיה, להדחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, ובהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. אשר לטענת "חוסר סבירות" ההחלטה לא להעמיד את המנכ"לים לדין.

...

דין העתירה, על שני חלקיה, להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, ובהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. אשר לטענת "חוסר סבירות" ההחלטה לא להעמיד את המנכ"לים לדין.

אף מבלי להתייחס לתוכן טענותיהם של העותרים ולהחלטה המנומקת של בית משפט השלום – אין מקום להיעתר לבקשת העותרים ולו בשל כך שמדובר בהחלטת ביניים במסגרת משפט פלילי.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בפני בקשת הנאשמת לביטול כתב אישום, מטעמים של הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחסד"פ. טענה ראשונה היא, של שהוי בהגשת כתב האישום בנגוד להוראות הדין הקוצב את משך הזמן שבין החקירה להגשת כתב האישום.

ההגנה הפניתה לפס"ד בת"פ (ב"ש) 22721-10-19 מדינת ישראל נ' זיוית פאי בע"מ שם בוטל כתב אישום עקב טענות דומות.

נטען, בנוסף, כי כבר בשלב ראשון של חקירת המישטרה היה ברור שגם הנאשמת בתיק זה היא חשודה ולכן יתר פעולות החקירה שבוצעו היו בחוסר סמכות.

מובן מאליו הוא, כי בשלב הראיות תוכל המאשימה לעשות שימוש אך ורק בראיות קבילות שהועברו מבעוד מועד לעיון ההגנה (זאת, במענה לטענת ההגנה שהועלתה שלא במסגרת המשפטית המתאימה, לגבי חוסר בחומרי חקירה).

מחלוקת זו טעונה חשיפה לחומר הראיות ושמיעת עדויות חוקרים (בין במישטרה ובין במח"ש), לאחריהן יוכל בית המשפט להכריע בשאלת קיומו של פגם, עוצמתו, משמעותו ונפקותו.

...

הנתון הקובע, מקום בו מועברים מסמכים לבדיקת מח"ש הוא, האם ניתן "אישור שפיטה" המאפשר הגשת כתב אישום נגד אזרח שהעלה טענות כנגד שוטר על ידי הגורם התביעתי או שמא לא ניתן אישור כזה, עקב הטיפול בתיק במח"ש. דין טענת האכיפה הבררנית להידחות, על כל חלקיה.

משכך, דין הטענה להידחות גם בהיבט זה. ממילא, לא עמדה ההגנה בנטל שנקבע במסגרת הלכת רותם (דנ"פ 5387-20 רותם נ' מדינת ישראל) שם נקבע:   "דעתי היא אפוא כי במסגרת ההליך הפלילי, נאשם שמעוניין לבטל את כתב האישום נגדו מכוחה של הגנה מן הצדק צריך להראות כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כדרישת חוק סדר הדין הפלילי.

סוף דבר הבקשה על כל חלקיה נדחית.

ביום 7.6.22 החליט בימ"ש קמא לדחות את בקשת המערער לביטול כתב האישום, תוך קביעה כי גם אם נפל פגם בעצם ההודעה על סגירת התיק שכללה אף את האישום בתעבורה, הרי עוצמתו הינה נמוכה ואין בו כדי לגרום לפגיעה בצדק באופן שיש בו כדי להוביל לביטול כתב האישום.

בשולי הדברים ציין בימ"ש קמא כי לא ברור מדוע טענה מקדמית זו הועלתה בשיהוי כה רב. ביום 14.7.22, הקבוע להקראה, כפר המערער בעובדות כתב האישום וטען כי רישיונו הועבר לסניגור לצורך הפקדה עובר לדיון בבימ"ש נצרת אך עורך דינו הפקיד את הרישיון באיחור מבלי שהודיע לו. ביום 3.5.23, שהיה קבוע לשמיעת ראיות, ביקש המערער, באמצעות סניגורו החדש – עו"ד ענבתאווי, לחזור בו מהכפירה ולהודות בעובדות כתב האישום, ללא הרשעה, על מנת שיוכל לצרף את התיק דנן לתיק ת"ד 11493-02-22 המתנהל בבית משפט השלום בנצרת [להלן: "התיק האחר"].

לטענת המערער הגשת כתב האישום נגדו לאחר שהתיק ניסגר נעשתה בחוסר סמכות ופוגעת באנטרס ההסתמכות שלו ובעקרונות הצדק הטבעי.

דיון והכרעה: השאלות המרכזיות בעירעור שלפנינו הנן: (-) ראשית – האם סגירת תיק החקירה ופתיחתו מחדש נעשו שלא בסמכות, ואם כן האם היתנהגות זו של רשות התביעה מובילה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק; (-) שנית – האם שגה בימ"ש קמא בהחלטתו לדחיית בקשת המערער לחזור בו מהודאתו בבצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום; ביטול כתב אישום בשל הגנה מן הצדק; דוקטרינת "הגנה מן הצדק" היא דוקטרינה פסיקתית אשר עם השנים קיבלה עגון חקיקתי בסעיף 149(10) לחסד"פ: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן -

...

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא אשר דחה את בקשת המערער לביטול כתב האישום.

אשר על כן, סבורני כי לא נפלה כל שגגה בדחיית בקשת המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הערעור.