בקשת איסור פרסום תביעת לשון הרע

בית הדין ראה בכך בקשה חדשה לאיסור פירסום פרטי ההליך, הנסמכת זו הפעם על סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פירסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פירסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפירסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם היתנגד לכך הנפגע; העובר על האיסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות." (הדגשה הוספה - א.א.) לפיכך הורה בית הדין האיזורי על סגירת הדלתיים עד להכרעה בבקשה וקצב מועדים לתשובה ולתגובה.

...

] "ככלל, יודע הציבור הישראלי להבחין בין פרסום טענות חד-צדדיות שבכתבי בית-דין לבין קביעות שיפוטיות, ואין חשש ממשי שיראה בפרסומים של טענות צד אחד בכתב-טענות שהגיש, משום אמת צרופה." על רקע האמור, גם אם צודקת המבקשת בטענתה כי יש הבדל בין פרסום המכתב לנמענים ספורים ובין פרסום ההליך לכולי עלמא, הרי שההבדל הוא כמותי בלבד ולא איכותי.

בשים לב לכל האמור ולאיזון בין מכלול השיקולים, ומשלא מצא בית הדין האזורי כל יסוד לטענות המבקשת לנזק כתוצאה מפרסום פרטי ההליך, ודאי לא "סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת" בשמה של המבקשת, כנדרש בפסיקה לשם מתן צו איסור הפרסום מכוח סעיף 21 לחוק - בדין לא ראה לנכון לצמצם את הפרסום בין באמצעות דחייתו ובין באמצעות איסור פרסום שמה של המבקשת[footnoteRef:14].

סוף דבר הבקשה נדחית.

המדובר בתביעת לשון הרע במסגרתה התובע עותר לחייב את הנתבע בסך 100,000 ₪ בגין פירסום דברי לשון הרע.

בפסק הדין בעיניין ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' עו"ד פלוני ואח' (פורסם בנבו), נקבע כלהלן: "עולה מן האמור, כי כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפירסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הנה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פירסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עיקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הצבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו". אשר לשאלות, האם פגיעה בשם טוב מהוה פגיעה בפרטיות ומה משמעות ההקשר המקצועי של הטענות, נקבע באותו פסק הדין כך: "במקרה שלפנינו, בכל הנוגע למערכת היחסים המקצועית שבין המבקש לבין המשיב (בנושאים שהם נעדרי זיקה ישירה למערכת היחסים בין המבקש למשיבה), נראה כי יש קושי של ממש לקבוע כי פירסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות, כך נראה, לפגיעה שתגרם לשמו הטוב, אשר אינה מביאה בהכרח גם לפגיעה בפרטיותו. יש לזכור כי "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות" – רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (6) 554, 584 (2005) (כן השוו: אורי שנהר דיני לשון הרע 165 – 167 (תשנ"ו); בירנהק, בעמ' 28).

...

בפסק הדין בעניין ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' עו"ד פלוני ואח' (פורסם בנבו), נקבע כלהלן: "עולה מן האמור, כי כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו". אשר לשאלות, האם פגיעה בשם טוב מהווה פגיעה בפרטיות ומה משמעות ההקשר המקצועי של הטענות, נקבע באותו פסק הדין כך: "במקרה שלפנינו, בכל הנוגע למערכת היחסים המקצועית שבין המבקש לבין המשיב (בנושאים שהם נעדרי זיקה ישירה למערכת היחסים בין המבקש למשיבה), נראה כי יש קושי של ממש לקבוע כי פרסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות, כך נראה, לפגיעה שתיגרם לשמו הטוב, אשר אינה מביאה בהכרח גם לפגיעה בפרטיותו. יש לזכור כי "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות" – רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (6) 554, 584 (2005) (כן השוו: אורי שנהר דיני לשון הרע 165 – 167 (תשנ"ו); בירנהק, בעמ' 28).

לפיכך, לא היה מקום, לטעמנו, להטיל צו איסור פרסום גורף, שיחול גם על הטענות הנוגעות למערכת היחסים המקצועית בין המבקש לבין המשיב".

לא מצאתי בבקשה ובנסיבות מקרה זה מצב המהווה פגיעה חמורה בפרטיות הנתבע בהתאם לאמות המידה שקבעה הפסיקה וממילא אף לא מצאתי עילה המצדיקה את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, אשר המחוקק טרח לעגן בחוק יסוד ואשר פסיקת בית המשפט העליון הבהירה כי הוא "אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו", ושומה על בית המשפט להגן על עקרונות אלה ולהשתמש לאורם בשיקול הדעת המוקנה לו. נוכח האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה.

לחילופין, הנתבעת מבקשת לעשות שימוש בהוראות סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, ולאסור על פירסומה של התביעה, ההחלטות וההליכים שבמסגרתה.

...

חרף האמור ומשיקולים של פומביות הדיון, לא מצאתי להיעתר לנדבך זה בבקשת הנתבעת.

בנוסף, שעה שהתובע, הנפגע לכאורה מפרסומי הנתבעת, מתנגד לאיסור הפרסום, לא מצאתי להיעתר לבקשה ולאסור את פרסום ההליך או של כתבי בית הדין.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל הצדקה לחריגה מעקרון פומביות הדיון בתיק זה והבקשה למתן הוראה על דיון בדלתיים סגורות או איסור פרסום הליך זה, נדחית.

( וכי גורמי הרווחה היו "בצד שלה" (עמ' 25 שורה לא זו אף זו, הפירסום בעניינינו לא נכלל ברשימת הפרסומים המותרים לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ולכן אין מדובר בפירסום "הנהנה מחסינות". לאור טענת התובע כי הנתבעת נוהגת לפרסם דברי בלע וכזב כנגד אמה ומתנהלת באופן פוגעני ובצורה חופשית באמצעות הרשתות החברתיות, אני מוצאת לציין כי ביחס לפרסומים אחרים שבוצעו באתר ויקיפדיה והפייסבוק של הנתבעת וכוללים בעיקר אמירות המיוחסות לסבתא בקשר להליכים המשפטיים שהתנהלו בעיניין הקטינה (אך גם אמירות המיוחסות לבן זוגה - התובע) היתנהל הליך משפטי שעניינו תביעה נזיקית שהוגשה ע"י הסבתא כנגד הנתבעת בתמ"ש - 11- 15 לרבות בקשה לצוו איסור פירסום.

...

לאור כל האמור, בשים לב לתוצאות ההליך ולהתנהלות הנתבעת אני מוצאת לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך בסך 50,000 ₪ לטובת התובע אשר ישולמו על ידה בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

בנוסף הנתבעת תשלם את שכר טירחת העדות שהתייצבו לדיון 26.4.2021 בסך 500 ₪ לכל אחת מהעדות.

לסיכום לאור כל האמור לעיל נפסק כדלקמן: התביעה מתקבלת.

קדמה להגשת הבקשה תביעה שהגישה המשיבה כנגד המערערת לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 ביום 25/1/22 במסגרת ת"א 55289-01-22 שרון אלרועי - פרייס נ' יוספה טמיר (תביעת לשון הרע).

נקבע כי "סיקור עתונאי, גם בלתי מחמיא, ביקורתי ואף נוקב, כמו גם דברי ביקורת קשים ומכפישים הבאים בגדר לשון הרע, לא ייאסרו לפי צו מכוח חוק הטרדה מאיימת. החוק יפגע בחופש הביטוי במקרים של פרסומים פוגעניים, חוזרים ונשנים, אינטנסיביים ואובססיביים שמטרתם הברורה היא לערער את שלוות נפשו ושגרת חייו של מי שהפרסומים עוסקים בו והם משמשים כלי לניגוח". לטענתה יש להחיל על עניינה כאן את אותו הדין.

...

סבורני כי בית משפט קמא יישם את הדין כדבעי משקבע כי על פי העובדות והנסיבות שבאו לפניו, פרסומי המערערת "חצו את הגבול", שכן "היקף הפרסומים, תדירותם, תכנם, ומידת האינטנסיביות שלהם עולים כדי הטרדה מאיימת כהגדרתה בחוק"; וכי חופש הביטוי אינו יכול להצדיק "כזו אינטנסיביות שתכליתה לשבש את שגרת חייה של המשיבה על רקע הביקורת המופנית כלפיה בנושא מדיניות החיסונים (או בכל נושא אחר)". מקובלת עלי גם קביעת בית משפט קמא, כי על יסוד התנהלות המערערת בעבר ופרסומיה ומכלול נסיבות העניין, "עולה חשש ממשי" שהמערערת "תשוב ותפרסם את הפרסומים המטרידים נגד בני משפחתה של המשיבה נוכח החזרתיות שבהם ועמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בדיון"; ובדין מצא ליתן צו הצופה פני עתיד ולא להסתפק רק בצו המורה על הסרת פרסומי העבר.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 5,000 ₪, שנפסקו לאור התוצאה ונסיבות העניין; בשים לב לדחיית הערעור לאחר תשובה ומבלי שהתקיים דיון ובשים לב להוצאות שכבר נפסקו לטובת אוצר המדינה בהחלטת בית משפט קמא.