הקביעות של השמאי, יהוו חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.
צו המניעה הזמני ישאר, עד להחלטה אחרת.
בגיליון הדרישות צוינו, בין היתר הדברים הבאים:
על התובע לערוך את הבקשה על רקע התב"ע התקפה; על התובע להגיש תוכנית בינוי ורק לאחר אישורה ניתן יהא לידון בבקשה להיתר בניה, כן נידרש התובע להגיש תוכנית בינוי ופיתוח נפרדת; על התובע להגיש העתק של מפת מדידה מצבית מעודכנת ומאושרת על ידי מודד מוסמך ובנפרד, על רקע התב"ע התקפה עם ציון רשת קורדינטות הנכונה.
על התובע להגיש את כל האישורים הבאים: אישור הג"א, אישור מנהל מים, אישור שירותי כבאות, אישור משרד הבריאות, אישור רשות הנקוז, אישור חברת החשמל, אישור בזק, חוות דעת איגוד הערים לאיכות הסביבה, אישור מחלקת תברואה, אישור תשלום היטלים: היטל השבחה, מים וצנרת, ביוב/ פיתוח/ סלילה, אישור תשלום אגרות בניה.
באשר למועצה, טענו התובעים כי "זו עשתה שימוש ציני וחסר תום לב, בעובדה כי היא נושאת שני כובעים ומשמשת גם כועדה המקומית לתיכנון ובניה, מאחר ומדובר במרחב תיכנון מקומי הכולל תחום רשות מקומית אחת בלבד, כאמור בסעיף 18(א) בחוק התו"ב. כתוצאה מכך נוצר מצב בו אותו הרכב פרסונאלי ששמש כמועצה ואשר התחייב בפסק הדין, סרב לביצועו של פסק הדין בכובעו כועדה המקומית ויודגש כי יו"ר המועצה האזורית משמש כיו"ר הוועדה המקומית[...] ייתכן ויש לומר לפי פסק דינו של כב' השופט גינת, כי הועדה המקומית לתיכנון ובניה עמק חפר לא היתה צד ישיר לפסק הדין, ולא ניתן לקבל סעדי אכיפה כלפיה מאת בית המשפט כאן, אולם לגבי הנתבעת כאן, המועצה האזורית, הנורמה שנקבעה לגבי ההיתנהגות הראויה במצבים אלה, מטילה על הנתבעת את החובה לעשות שימוש (מושכל ועפ"י דין) בזהות הפרסונלית שבינה לבין הוועדה המקומית, להביא לביצועו של פסק הדין שהנתבעת צד ישיר לו".
לסיכום, טענו התובעים כי:
"הנתבעים ו/או מי מהם או מטעמם לא ביצעו את המוטל עליהם לבצוע פסק הדין בכך ש: ניהלו הליכי תיכנון ובניה בנגוד לפסק הדין; ניהלו הליכי תיכנון בחוסר תום לב ומבלי לגלות לבית המשפט את כל המידע ותוך מסירת הצהרות עובדתיות סותרות בפני ערכאות משפטיות שונות; ניהלו את הליכי התיכנון בשיהוי רב במטרה כי התובעים יפונו קודם כפי שקרה לעסק השכן; ניהלו את הליכי התיכנון בשיהוי רב וטענו ללא הצדק כי אינם יכולים לקיים את פסק הדין; נימנעו מלהביא לביטול הדרישה (אם היתה) למתן כתב שיפוי בעת איחוד המגרשים 4 ו 14 למגרש 44 אשר היה מביא לסילוק ההתנגדויות להקמת המסעדה החדשה. לחילופין היה על רשג"ל [הרשות] ליתן את כתב השיפוי ולסיים את הליכי התיכנון לבצוע פסק הדין; ניכלו את הליכי התיכנון בכך שאיפשרו לצדדים נגועים בשיקולים זרים להיות מעורבים בהליכי התיכנון; ניהלו את הליכי התיכנון באופן לא מקצועי ומשיקולים זרים והעלו קשיים בדרכם של התובעים; ניהלו את הליכי התיכנון ללא תיאום עם התובעים לבצוע פסק הדין".
הסעדים שנתבקשו בתביעה הן כדלהלן:
"מתן צו עשה המורה לממ"י [למנהל] להקצות את מיגרש 4 לרשג"ל [לרשות] כאשר המחלוקת הכספית בין הצדדים הנ"ל תתברר ללא קשר לפעולת ההקצאה; מתן צו עשה המורה לרשג"ל לפעול להקמת עסק במיגרש 4 בגודל שנקבע בפסק הדין וליתן לתובעים או מי מהם את הזכות להשתמש בעסק בהתאם ובכפוף לתנאים כמפורט בפסק הדין ולתקופה כמפורט בפסק הדין; מתן צו עשה המורה למועצה לנקוט בפעולות הדרושות להקמת עסק במיגרש 4 לפי פסק הדין ולהמנע מכל פעולה שיש בה כדי להפריע להעברת עסקם של התובעים למגרש 4 לפי פסק הדין; מתן כל סעד אחר הדרוש לבצוע פסק הדין לפי שיקול דעתו של בית המשפט הנכבד. לחילופין ליתן כל סעד חלופי לבצוע בקירוב של פסק הדין לעניין השמוש בעסק שיוקם".
תמצית טענות הנתבעים
טענות המועצה
המועצה טענה, בראש ובראשונה, להעדר יריבות בינה לבין התובעים, שכן היא אינה הבעלים של המקרקעין, היא לא הייתה צד להסדר פשרה ולא מבוקש כנגדה כל סעד ממשי מלבד לחייבה לעשות כל פעולה הדרושה לבצוע פסק הדין ולהמנע מכל פעולה שיש בה לסכלו.
בכל מקרה, לאור העובדה שמדובר במקרקעין שבבעלות המדינה, עליהן חלות הוראות חוק מיוחדות, ולאור העובדה כי המנהל קיבל לטובתו פסק דין לפינוי התובע מהשטח עוד בשנת 1989- עשור לפני שניתן פסק הדין, ובהנתן כי לאור הסכם ההרשאה והחלטה 656, הרשות כלל לא הייתה מוסמכת להגיע להסכמה אליה הגיעה עם התובע, אין כל מקור חוקי לחייב את המנהל לחתום על הסכם הרשאה עם התובעים.
דיון
לאחר שסקרתי באריכות ובפירוט את השתלשלות העניינים, על מנת לבחון את היתנהלות הצדדים ואת טענת התובעים, כי הרשויות אינן מקיימות את פסק הדין ועל כן יש מקום ליתן כנגדן צוי עשה וצוי מניעה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה בשל העובדה כי הסעדים המתבקשים בתביעה אינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה, אלא של בית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שיפורט להלן.
סמכות עניינית
ביום 3.3.09 קבע כב' השופט גינת, בע"ר 873/08, כדלהלן:
"4. אינני רואה מניעה מדוע לא יוכלו המערערים- תובעים לפנות לבית משפט זה בתובענה על יסוד פסק דין שאימץ את הפשרה שצוטטה לעיל. הטענה בכתב הטענות שנמחק על ידי כב' הרשמת היא, בעקרו של דבר, לאכיפת הפשרה. השאלה מהם הסעדים הראויים באותה מסגרת נתונה לבית המשפט שידון בתובענה אחרי שישמע את העובדות והטענות הדרושות לעניין. הפשרה הושגה במסגרת הליכים אזרחיים וכוחו של בית המשפט האזרחי עמו לאכוף, הן הוראות של פסק דין והן הוראות של פסק דין הניתן במסגרת הפשרה. אין בכך כדי להפוך את בית המשפט הדן באכיפה אפשרית של פסק הדין או פשרה לבית משפט המפעיל ביקורת שיפוטית בתחום המינהלי, אך ברור שבית המשפט יכול, לצורך ההליך העקרי שבו הוא דן, להכריע בכל סוגייה נלווית".
כעת, משמצויים אנו לאחר שמיעת הראיות וטענותיהם של הצדדים, נראה כי המדובר בטענות ובסעדים מתבקשים בעלי אופי מינהלי טהור.
משכך, אם רצו התובעים לערער על החלטה זו היה עליהם להגיש ערר למועצה הארצית, וזאת על פי סעיף 110(א) בחוק תו"ב הקובע, כי על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה, ניתן לערור בפני המועצה הארצית, בהתאם לתנאים הקבועים בחוק.
...
דיון
לאחר שסקרתי באריכות ובפירוט את השתלשלות העניינים, על מנת לבחון את התנהלות הצדדים ואת טענת התובעים, כי הרשויות אינן מקיימות את פסק הדין ועל כן יש מקום ליתן כנגדן צווי עשה וצווי מניעה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה בשל העובדה כי הסעדים המתבקשים בתביעה אינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה, אלא של בית המשפט לעניינים מנהליים, כפי שיפורט להלן.
סוף דבר
בשל כל הטעמים המופרטים לעיל, התביעה נדחית.
התובעים ישלמו למועצה סך של 20,000 ₪, בגין הוצאותיה.
