הנתבע טוען כי המצב שהיה בתביעות מסוג זה, הוא כי עילות הנרדפות היו מצומצמות אולם היה ידוע כי עילות אלו משתנות ומתרחבות עם הזמן בשל היתמעטות הניצולים והלחץ הצבורי אשר הביאו את בתי המשפט להוסיף לחוק עילות נרדפות נוספות, מה שמרחיב ומאדיר את סכויי התביעה עם הזמן, מכאן היתה נהוגה פראקטיקה ידועה בתחום שלא להשלים את התביעה, אלא לפצלה ולהשלימה בעת הצורך, פראקטיקה זו זכתה לשיתוף פעולה עם הרשות, אשר אישרה לזכאים תשלום מעת פתיחת הבקשה ולא מיום השלמת המסמכים כפי שמופיע במכתב הרשום מ- 3/2006 (נספח ב לכתב התביעה).
די לומר, כי מכותרת פסק הדין בעיניין הרשקו חיים בבית המשפט העליון, ניתן להבחין וללמוד, כי עניינו של הרשקו חיים לא היה עניין בודד, אלא באותה פרשה נידונו עניינם של עוד 108 תביעות נוספות, כעולה מכותרת פסק הדין, ביחס לתובעים שונים, אשר טענו כי העוצר החלקי שהונהג בתקופת השואה בערים רבות, בבולגריה וברומניה – מדינות שלא היו חלק מהרייך הגרמני, אך פעלו בהשראת המימשל הנאצי – עולה כדי שלילת חירות ולכן, מזכה בתגמולים לפי חוק.
ביום 29/3/06, שלחה הרשות המוסמכת לתובע, באמצעות בא כוחו, מכתב שהוכתר אישור קבלת מיסמכי תביעה, בו ציינה הרשות, כדלקמן: "אנו מאשרים קבלת מיסמכי התביעה על פי החוק שבנידון, ופתחנו תיק תביעה שמספרו 238432. מאחר ואנו מקבלים מספר רב של פניות מידי יום, עשוי הטיפול בתביעתך להתעכב, לתקופה של כשנה ואנו מבינים כי תקבל/י זאת בהבנה. מכל מקום מועד זכאותך לתגמולים, אם תמצא/י זכאי/ת לתגמול, יהיה יום קבלת מיסמכי התביעה, דהיינו 29/3/06 והתגמולים ישולמו לך החל מתאריך זה."
ב- 22/10/06 נשלח לתובע, באמצעות בא כוחו, מכתב נוסף שבו התבקש, בהתאם לסעיף 7 (א) לחוק, להמציא מסמכים נוספים, לרבות טופס ההצהרה וכן מסמכים רפואיים.
ביום 3/1/11 הכירה הרשות בזכויות ניצולי השואה, בתביעתו של התובע וקבעה לו 25% נכות ואיפשרה לו לערער על קביעת אחוזי הנכות.
הגשת התביעה המפוצלת, בנסיבות אלו, מקום שהרשות קיבלה הליך זה ולא עמדה על כך שכבר בשלב הראשוני יפרט התובע את מלוא העילה, כשבצדה של פעולה זו, שומרת הרשות על מועד הזכאות מיום הגשת התביעה, כפי שעולה מהמכתב מיום 29/3/06, פעולה זו יכולה להטיב עם התובע, ואינה מהווה מעשה רשלני של הנתבע.
...
הצדדים חתמו במעמד הפניה על הסכם שכר טרחה (נספח א' לכתב התביעה) לפיו כנגד הטיפול בתביעת התובע לפיצויים, ישלם התובע לנתבע שכר טרחה בהתאם לשכר הקבוע בצו של שר האוצר.
על כן, אני מקבל את התביעה שכנגד ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,900 ₪, בתוספת מע"מ. אין מקום להוסיף הפרשי ריבית והצמדה ו/או הוצאות כלשהן.
התוצאה:
אני דוחה את התביעה, ללא צו להוצאות.
אני מקבל את התביעה שכנגד ולפיה, על התובע ריקו לאופר לשלם לנתב ישראל קוריס סך של 5,900 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, ללא תוספת הפרשי ריבית והצמדה ו/או החזר הוצאות כלשהן.
