בחודש מרץ 2007 הגיש המפרק לבית המשפט בקשה למתן הוראות, ובה עתר לחייב את וייס ושניים נוספים (האחים רייך), ביחד ולחוד, להשיב לעמותה סכום של 2,004,587 דולר, שלפי הנטען נילקחו שלא כדין מהעמותה.
הנאמן, שמונה לוייס במסגרת הליכי פשיטת הרגל, וכונס הנכסים שמונה לצורך מימוש המשכנתה, הגיעו להסדר דיוני, לפיו הדירה תמומש בהיותה נקייה מכל שיעבוד, וכספי המכר יועברו לנאמן.
השני, לאשר פסק בורר מיום 7.11.2001, מכוחו על וייס לחתום על ייפוי כוח לטובת עו"ד רפאל שטוב, ששמש כבא-כוחו של הרב אליפנט ז"ל, לצורך עשיית שימוש בכספי תמורת הדירה בהתאם להנחיות הרב אליפנט ז"ל.
ביום 14.10.2018 התקבלה בקשת העמותה למתן צו מניעה זמני, שיאסור דיספוזיציה בכספים שהתקבלו כתוצאה ממימוש המשכנתה, ובהחלטה נקבע (כב' השופטת חיה זנדברג) כי הכספים יוותרו בידי הכונס הרישמי עד להכרעה בתובענה.
בהחלטה מיום 14.10.2018 ציינה חברתי השופטת חיה זנדברג את הדברים הבאים:
"הטענות המועלות בתביעה בדבר היותה של המשכנתה למראית עין בלבד, ובדבר רצונו של הרב אליפנט ז"ל כי הדירה תועבר למבקשת, הן טענות שאינן בגדר סרק, וראוי שתבחנה על ידי בית המשפט בהליך העקרי, אשר ישמע את טענות הצדדים ויכריע במחלוקות השונות הקיימות ביניהם בעיניין זה. והלוא מטעם זה קבע בית המשפט המחוזי במסגרת הליך פשיטת רגל (50714-10-13) כי יש לאפשר למבקשת להגיש את ההליך הנוכחי, וכי כספי התמורה של הדירה יופקדו זמנית בנאמנות בידי הכונס הרישמי לצורך הגשת המרצת הפתיחה הנוכחית.
...
מכיוון שהפסיקה קובעת כי די בכך שהתביעה אינה תביעת סרק כדי שתתקיים הדרישה להוכחת עילת התביעה, אזי די בדברים שפורטו לעיל כדי להוביל לכלל מסקנה כי תנאי זה התקיים בענייננו.
במילים אחרות: משהוכיחה המבקשת, במידה הנדרשת בשלב זה של ההליך ומבלי לקבוע מסמרות, כי מעמדו של המשיב 1 ביחס לכספי תמורת הדירה הוא מורכב וטעון בירור, הרי האיזון הראוי בין טענות המבקשת, לפיהן למשיב 1 אין זכויות בכספים, לבין טענות המשיב 1 לפיהן למבקשת אין זכויות בכספים, מוביל לכלל מסקנה כי לעת הזו, ועד שלא תתבררנה המחלוקות בין הצדדים, ראוי שכספי התמורה של הדירה יישארו בידי הכונס הרשמי, שהוא צד שלישי ניטרלי ונטול פניות.
סוף דבר
לאור כל האמור, הבקשה לסילוק התובענה על הסף – נדחית.
