בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד תעריף חניה בנתב"ג

בעניינינו, הודתה הרשות כי בשיקולי קביעת תעריפי החניה נשקלו שקולי הגרעון הכללי בפעילות שדה דב, נוחות הגביה, מחאה חברתית ואוירה ציבורית, הצע וביקוש ועצם קיומה של תובענה ייצוגית זו. ראיה לכך שהחניה אינה מהוה פעילות מסחרית רגילה ולפיכך דמי החניה אינם מהוים "מחיר" עבור תמורה מפעילות מסחרית, היא כי את תעריפי החניה קובעת הרשות באופן בלעדי, ולמפעיל או לזכיין אין זכות לשנות מחיר זה. לעומת זאת, ביתר הזיכיונות המסחריים בנתב"ג, הרשות מותירה לזכיין את שיקול הדעת בקביעת מחיר המוצרים לצרכן הסופי.

נוכח האמור לעיל, לא עלה בידי המבקש להוכיח מונופול של הרשות בנוגע לשירותי החניה בשדה דב. דמי החניה – מחיר או אגרה בטרם נעסוק בסוגיה דנא, נסביר כי הכרעה בה נגד המבקש, תביא לדחיית תביעתו בעילתו הראשונה, הן לגופה (שכן אם אין מדובר באגרה, אין צורך באישורים שלטענתו היה על הרשות לקבלם), והן מאחר שאין היא יכולה להידון כתובענה ייצוגית, שכן פרט 11 לתוספת השלישית בחוק תובענות ייצוגיות, עליו ביסס המבקש את עילתו הראשונה, מאפשר הגשת תביעה נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". אם במחיר עסקינן, ברי כי אין הוא נימנה עם הסכומים שפרט 11 הנ"ל מאפשר הגשת תביעה ייצוגית נגד רשות להשבתם [ר' עע"מ 4784/19 הרינג נ' משרד המשפטים – רשות האכיפה והגביה (12.11.20)].

לסיום פרק זה אציין כי לו היה צולח המבקש את המשך הדרך, לא הייתי רואה כשל בכך שמבחן הרווחיות והתשואה נערך על ידי מומחה המבקש במאוחד לגבי כלל החניונים לציבור בנתב"ג (כולל החניונים לטווח ארוך) וכן לגבי חניוני שדה דב. טענת המונופול לא התקבלה אמנם לגבי החניונים לטווח ארוך בנתב"ג ולגבי חניוני שדה דב, אך אין מקום לידרוש בשלב בקשת האישור להכין חוות דעת נפרדת לגבי כל אחד מסוגי החניונים, מה גם שנראה כי החניונים לטווח קצר מהוים את עיקר שירותי החניה הניתנים בנתב"ג. אילו היה מאושר המשך ניהול התביעה כתביעה ייצוגית, לא הייתה מניעה להגשת כתב תביעה מתוקן אליו הייתה מצורפת חוות דעת המתייחסת לחניונים לטווח קצר בלבד בנתב"ג. מבחן ההשוואה מומחה המשיבה ביצע מבחן השוואה למחירי חניה בחניונים של שדות תעופה בחו"ל ולמחירי חניה בחניונים שונים בארץ.

...

אני סבור כי ראוי שמי שמבקש לטעון למחיר מופרז לא יסתפק בבחינת מבחן אחד בלבד, וכי כל עוד הדבר אפשרי, יבחן לפחות עוד מבחן אחד נוסף, וזאת נוכח הזהירות המתחייבת טרם קביעה כי מחיר הוא מופרז.

סיכום לאור כלל האמור לעיל נדחות עילתו העיקרית של המבקש וכן העילה החליפית.

בקשת האישור נדחית, אפוא, וכן תביעתו האישית של המבקש.

המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור").

לטענתו, המשיבה (להלן: "הרשות") גובה דמי חניה (להלן: "דמי החניה") בנמל התעופה הבנלאומי בן גוריון (להלן: "נתב"ג") ובשדה התעופה דב (להלן: "שדה דב") בחוסר סמכות, זאת בשל אי קבלת אישורים כנדרש משר התחבורה, שר האוצר, הממשלה וועדת הכלכלה של הכנסת, אף שדמי החניה מהוים "אגרה". כמו כן, נטען בבקשת האישור כי ככל שמדובר ב"מחיר" ולא ב"אגרה", הרשות מנצלת את היותה מונופול וגובה מחיר מופקע על חשבון ציבור המשתמשים הרחב שאין בידו חלופה לשירות חיוני זה. בדיון שהתקיים ביום 7.12.16, לאחר שהוגשה תשובה לבקשת האישור וגם תשובה לתשובה, וכן נדחתה בקשת הרשות לסילוק על הסף, טען המבקש כי יש מקום לפצל את הדיון באופן שהשאלה אם דמי החניה מהוים אגרה או מחיר תדון תחילה, ורק לאחר ההכרעה בשאלה זו תדון הטענה החלופית כי מחירי החניה מופקעים.

שני הצדדים כימעט ולא טענו לעניין מסמכים אלה, ולאחר בחינתם, והתחשבות בעקרונות שצוינו לעיל, לרבות טענת ההכבדה שנטענה, אני מחייב את הרשות לגלות את המסמכים הבאים (לפי מספור הסעיפים במכתב הנ"ל): סעיפים 6-9 סעיפים 11-13 סעיפים 18-19 – לעניין תעריפי חניה בלבד הרשות תמציא למבקש תוך 30 יום תצהיר גילוי מסמכים ספציפי לגבי המסמכים אותם חויבה לגלות כאמור לעיל, ותצרף לתצהיר את העתקי המסמכים המצורפים.

...

לאחר שהוגשה בקשת המבקש כאמור לעיל, טענה הרשות במסגרת תגובתה לבקשה, ולאחר מכן במסגרת תגובה נפרדת, כי ביצעה חשיבה מחודשת בעניין פיצול הדיון, וכי הגיעה למסקנה כי הדבר יסרבל את הדיון, ויבזבז זמן שיפוטי יקר שלא לצורך, מה גם שבית המשפט הביע הסתייגות דומה מהרעיון, ולכן שינתה את עמדתה והיא אינה סבורה כי יש לאפשר פיצול הדיון בנסיבות תובענה זו. המבקש טען כי המשיבה אינה יכולה לחזור בה מהסכמתה המהווה הסדר דיוני בין הצדדים.

אני סבור כי למסמכים המבוקשים לעיל יכולה להיות רלבנטיות לשאלה שבמחלוקת.

. לפיכך, הבקשה בעניין זה נדחית.

שני הצדדים כמעט ולא טענו לעניין מסמכים אלה, ולאחר בחינתם, והתחשבות בעקרונות שצוינו לעיל, לרבות טענת ההכבדה שנטענה, אני מחייב את הרשות לגלות את המסמכים הבאים (לפי מיספור הסעיפים במכתב הנ"ל): סעיפים 6-9 סעיפים 11-13 סעיפים 18-19 – לעניין תעריפי חניה בלבד הרשות תמציא למבקש תוך 30 יום תצהיר גילוי מסמכים ספציפי לגבי המסמכים אותם חויבה לגלות כאמור לעיל, ותצרף לתצהיר את העתקי המסמכים המצורפים.

לטענתו הרשות גובה דמי חניה בנמל התעופה הבנלאומי בן גוריון (להלן: "נתב"ג") ובשדה התעופה דב בחוסר סמכות, זאת בשל אי קבלת אישורים כנדרש משר התחבורה, שר האוצר, הממשלה וועדת הכלכלה של הכנסת, אף שדמי החניה מהוים "אגרה". כמו כן, נטען בבקשת האישור כי ככל שמדובר ב"מחיר" ולא ב"אגרה", הרשות מנצלת את היותה מונופול וגובה מחיר מופקע על חשבון ציבור המשתמשים הרחב שאין בידו חלופה לשירות חיוני זה. הרשות הגישה תגובה לבקשת האישור, ולאחר מכן הגיש המבקש תשובה לתגובה.

כך למשל המבקש בתשובתו מציג השוואה בין תעריפי החנייה בנתב"ג לשדות התעופה אחרים בעולם.

לרשות אין זכות להגיש הודעת צד ג' נגד המפעילות.

בחינת שיקולים אלה בעניינינו, מלמדת על כך שגם אם היה יכול המבקש לצרף את חוות הדעת לבקשת האישור, לא היה מקום למנוע ממנו צירוף חוות דעת לתשובה לתגובה לבקשת האישור, וזאת, נוכח השלב המוקדם מאד בו מצוי ההליך, חשיבות חוות הדעת, והיעדר נזק ופגיעה בצד שכנגד (שלא צירף חוות דעת לתגובתו מחד, והאנטרס הצבורי שבניהול התובענה הייצוגית מאידך), כאשר אין לומר כי מדובר בתובענה בלתי מבוססת שהוגשה בחופזה.

...

סיכום בקשת המחיקה נדחית, אפוא.

לפניי שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שעניינן תעריף החניה בחניונים לטווח ארוך בנמל התעופה בן גוריון.

רקע והשתלשלות ההליכים ביום 7.5.14 הגיש מבקש 1 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד משיבה 1 (להלן: "ימית") (להלן: "בקשת האישור המוקדמת") וביום 1.6.14 הגישו מבקשים 2 ו-3 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד ימית וכנגד משיבה 2 (להלן: (להלן: "בקשת האישור המאוחרת" ו"הרשות" בהתאמה).

האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והאם יש אפשרות סבירה שאלה יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה השאלה המשותפת שבקשת האישור מעוררת בעניינינו היא האם התעריפים שנקבעו בחניונים לטווח ארוך בנתב"ג מפרים את הוראת סעיף 70ב1 בפקודת התעבורה.

...

נוכח ההסכמה שחיוב יומי הוא חיוב כדין על פי התיקון, אני מקבלת את טענת המשיבות כי החיוב בחניונים שהם חניונים לטווח ארוך, כפי שתואר לעיל, מיטיב עם צרכני החניה, הוא מהווה חיוב הוגן ויש בו משום מימוש של זכות המפעיל לבחור את דרך החיוב.

אני סבורה כי תשובה זו תמוהה וכי אין בה ממש.

סוף דבר שתי הבקשות לאישור תובענה ייצוגית נדחות.

רקע עניינו של ההליך דנן בתובענה ובקשה לאישורה כייצוגית (להלן – בקשת האישור) שהוגשה נגד נשר תורס שירותי מוניות, אגודה שיתופית בע"מ (להלן – המשיבה).

בנוסף, בהתייחס להערת הגורמים המקצועיים הובהר כי ההנחה לנוסעים בסך 5 ש"ח תהווה הפחתה מסך התעריף המאקסימאלי לאותה נסיעה הקבוע בצו הפיקוח על מחיר מצרכים ושירותים (מחיר נסיעה במונית), התשע"ח-2018, תעריף מאקסימום על פיו נגבות נסיעות אצל המשיבה כיום ואשר לא נהוגה הנחה ביחס אליו.

בהתאם להסדר הפשרה, הקבוצה שעליה יחול הסדר הפשרה היא: "כל מי מחברי הקבוצה אשר נפגעו לטענתם עקב הפרת תנאי הרישיון על-ידי המשיבה" (בבקשת האישור הוגדרו קבוצות התובעים כך: "לעניין צוי עשה – ציבור הנוסעים בתחבורה ציבורית מירושלים וסביבתה לנתב"ג ובחזרה. לעניין סעדי הפצוי וההשבה – הנוסעים מירושלים וסביבתה לשדה התעופה בנתב"ג או בחזרה, שבשל הפרות המשיבה את הוראות הדין ותנאי הרישיון, נאלצו לנסוע באמצעי תחבורה אחרים ו/או לחנות בחניון בתשלום במהלך זמן שהותם בחו"ל ונגרמו להם נזקים עקב הפרות אלו" (סעיף 61 לבקשת האישור)).

...

אכן, על מנת לוודא ששכר הטרחה משולם בגין תועלת של ממש הצומחת לחברי הקבוצה, מורה אני כי החל מהתשלום השביעי, יותנה התשלום באישור בית המשפט, בכפוף להגשת דו"חות כאמור, אשר ילמדו על יישום ההסדר.

בנסיבות העניין האמורות, נעתרת אני לבקשה באופן חלקי כך שהמשיבה תשפה את המבקש על ההוצאה שהוציא בגין אגרת בית משפט.

סוף דבר   לאור כל האמור, הנני מאשרת את הסדר הפשרה בין הצדדים, אחר שמצאתי כי ההסדר המוצע ראוי, הוגן וסביר.