בקשות הדדיות לחיוב בהוצאות לאחר מחיקת עתירה

דוד ופלונית עשו ככל שביכולתם לעכב את בירור העירעור ובין היתר: כחודשיים לאחר שפלונית הגישה עקרי טיעון מטעמה, היא עתרה למחיקת העירעור מפאת חוסר סמכות עניינית ומקומית, משזו מסורה, לטענתה, לבית המשפט השלום במחוז מרכז; את בקשתה פלונית לא טירחה להמציא לבעלה, חרף החלטה מפורשת.

נפסק כך: דוד לא הוכיח ששרי הפרה את חובת הסודות שנקבעה בהסכם באף אחד מהמקרים בהם טען להפרתה, ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי מוסכם; גם אם היה נקבע ששרי הפרה את חובת הסודות, כי אז גם דוד הפר אותה בדיוק באותו אופן, עת חשף (לכל הפחות בפני באי כוחו בהליכים הרבים שהוא מנהל), לא רק את עצם קיומו של ההסכם אלא אף את מלוא תוכנו, וממילא אין טעם בחיוב הדדי של הצדדים בתשלום אותו סכום.

כשבוע לאחר שבקשת דוד על פי פקודת ביזיון בית המשפט נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, הוא הגיש את העירעור מושא פסק הדין, על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022, שדחתה את בקשתו לעיכוב הליך הכנוס, וזו לשונה: "ביום 1.3.2022 פנה החייב בבקשה לעכב את הליך הכנוס, בטענה כי צו המניעה הזמני, שניתן ביום 162.2021 הפך קבוע "עד להכרעה בתביעה" וזאת לאחר שהפקיד סך של 150,000 ש"ח. החייב ציין כי התביעה לא נדחתה, אלא נמחקה.

...

באשר לסיכויי ההליך – אחת מהטענות המרכזיות של המבקש בתביעתו היא כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את ההסכם משלא קיימה את הוראת סעיף 25.2 להסכם שאסר עליה להציג את ההסכם ו/או לגלות אודות קיומו: "הצדדים מתחייבים שלא למסור כל פרט המופיע בהסכם זה לכל גורם שהוא, כמו"כ מתחייבים הצדדים שלא לספר אודות קיומו של הסכם זה". ביהמ"ש קמא הביע בהחלטתו את התרשמותו כי מהמסמכים שצורפו לבקשה "לא ניתן לקבל את טענת המבקש שהמסקנה המתחייבת מהם היא שהמשיבה הפרה את החיסיון" ונימק זאת בכך ש"המסמכים אליהם הפנה המבקש אינם מלמדים שהמשיבה הפרה את חובת הסודיות עוד בטרם אישור ההסכם, אלא שהמשיבה אישרה שפנתה לעו"ד נטר והודיעה אותו שהגיע להסכם עם המבקש (אך לא מעבר לכך), זאת על מנת שעו"ד נטר לא יגיע לשני הדיונים שהיו קבועים כאמור למחרת היום.

בפתח פרק "דיון והכרעה" נפסק כך: "אני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, כך שהצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו". בפרק "סוף דבר", נכתב כך: "הצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו. ככל שתביעת המבקש בביהמ"ש קמא תידחה ובמועד מתן פסה"ד חובו בתיקי ההוצל"פ שפתחה נגדו המשיבה ושהוא עותר לביטולם יעמוד על מעל סכום זה (150,000 ש"ח) הסכום יועבר לידי המשיבה על חשבון חוב המבקש כלפיה (ותבוצע הפחתת חוב בהתאם בלשכת ההוצל"פ). ככל שסכום החוב בתיקי ההוצל"פ יהיה פחות מסכום זה (150,000 ש"ח) תוחזר יתרת הסכום (שמעבר לחוב בהוצל"פ) לידי המבקש". 34.4 ביום 18.10.2021 התביעה לביטול פסקי הדין נמחקה משום שדוד לא הפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של שרי על אף שהמועד להפקדתה הוארך ארבע פעמים.

המסקנה מהנימוקים המפורטים להלן היא שדין הערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022 להידחות אף ללא צורך בתשובה, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: 35.1 הלכה למעשה ערעורו של דוד מכוון ביחס להחלטת כב' הרשמת מיום 19.10.2021 לחדש את הליכי הכינוס נוכח מחיקת התביעה לביטול פסקי הדין.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 23491-01-18 נוה פאר יחזקאל בן יצחק בעמ ואח' נ' נעמן איתן חברה להנדסה ובנין בע"מ ואח' לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק הנתבעת והתובעת שכנגד: נעמן איתן חברה להנדסה ובנין בע"מ על-ידי ב"כ – עוה"ד גיל ורגון ואבי גבאי ורגון, דנון ושות' נ ג ד התובעים והנתבעים שכנגד: .1 נוה פאר יחזקאל בן יצחק בע"מ .2 בתיה אשורי 3. יואל גליננסקי .4 עודד גליננסקי 5. שרית גליננסקי .6 בלהה שיטה על-ידי ב"כ עוה"ד הילה לביא יתים ורותם קלימי שוב ושות' בקשות הדדיות לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות החלטה

עוד הפניתה לפסיקה של בית משפט השלום (מפי כבוד השופט חבקין) לפיה, כאשר התביעה שכנגד היא בסכום העולה על סכום התביעה הראשית נוצר חוסר איזון, ואין מקום שהתובעת תחויב בהפקדת ערובה, ואילו התובעת שכנגד, העותרת לסכום גבוה יותר, תהיה פטורה.

אכן, הוטל עליהם עיקול אך זאת בשל טעות ברשות המיסוי, והוא נמחק מיד לאחר שנווה פאר פנתה בעיניין.

בקשת נווה פאר לחייב את נעמן (התובעת שכנגד) בהפקדת ערובה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שצורפו על ידם במסגרת בקשת נווה פאר לחיוב בערובה, הגעתי למסקנה כי יש להעתר גם לבקשה זו. גם נעמן לא הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח את איתנותה הכלכלית, שכן היא לא צרפה תצהיר לתגובתה לבקשה.

...

בקשת נווה פאר לחייב את נעמן (התובעת שכנגד) בהפקדת ערובה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שצורפו על ידם במסגרת בקשת נווה פאר לחיוב בערובה, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר גם לבקשה זו. גם נעמן לא הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח את איתנותה הכלכלית, שכן היא לא צירפה תצהיר לתגובתה לבקשה.

למרות שנעמן ציינה בתגובתה לבקשה כי "היות ומנהל נווה פאר מצוי בחו"ל, יצורף תצהיר תומך בבקשתה עם חזרתו מישראל" (סעיף 27), הרי שעד למועד החלטתי זו, לא צורף תצהיר כאמור.

גובה הערובות לפי הפסיקה, לאחר שבית המשפט מגיע למסקנה כי יש לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה, על בית המשפט לקבוע את גובה הערובה בצורה מידתית ומאוזנת.

החברים בו נרתמו ונרתמים עדיין לקידום האידיאלים של אחווה חברתית, עזרה הדדית, צדקה ומוסר.

בנסיבות המקרה הנוכחי מבקשת המחיקה הוקמה לאחר פרישה של אחד מחברי בעלת הסימן, משלא זכה בתפקיד בכיר בה. לעומת זאת, המשיבה עושה שימוש בסימנים במשך מעל לשישים שנה.

"בעלת הסימנים רואה עצמה כלשכה אליה מצטרפים בונים חופשיים והיא רשאית להשתמש בסימנים שרשמה כפי שרשאיות להשתמש בהם גם מעל 50 לשכות נוספות עירוניות אשר פועלות ברחבי ישראל ובעלת הסימנים מכירה בהן. ככל שמבקשת המחיקה עותרת לקבל אישור להשתמש גם היא בסימנים הרשומים, הרי שאיני הערכאה המוסמכת לידון בבקשתה זו" (שם, בפיסקה 56).

בקשת המחיקה נדחתה, ומבקשת המחיקה (המערערת) חויבה בהוצאות בסך 4,000 ₪ ובשכר טירחת עו"ד בסך 40,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין.

...

המשיבה טוענת שדין הערעור להידחות.

אודה כי נטיתי לדחות את הערעור, אך משעמדה המערערת על מתן פסק דין, ולאחר עיון נוסף בטענות הצדדים, נחה דעתי דין הערעור להתקבל בחלקו, כך שהכרעת סגנית הרשם בנוגע לסימנים המקומיים תיוותר על כנה, ואילו הסימנים הגלובליים יימחקו מפנקס סימני המסחר.

עוד עתרה הנתבעת לחייב את התובעת בהוצאותיה ולהורות על מחיקת כתבי טענות שהגישה התובעת (להלן: בקשה מספר 10).

התובעת עומדת על השתת הוצאות אף בהקשר זה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לכדי מסקנה כי דין הבקשות להיתקבל.

מאחר ודין הבקשות ההדדיות להיתקבל לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

...

לפיכך, סבורני כי על התובעת להשיב לדרישת הגילוי, עם זאת מאחר והדרישה גורפת בחלקה, הרי שיש לצמצמה, באופן זה שהתובעת תמציא לעיונה של הנתבעת, לאחר חקירה ודרישה, מסמכים עליהם חתמה (בין בעצמה ובין באמצעות באי-כוחה) מול הבנק המלווה בדבר הסכם ההלוואה מושא הסכם המכר, קרי מסמכים הנוגעים למועד נטילת ההלוואה והתשלומים שבוצעו בקשר עמה.

מאחר ודין הבקשות ההדדיות להתקבל לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

בנוסף, מצאתי לשוב על החלטתי מיום 4.5.2023, שלפיה טוב יעשו הצדדים אם ימשיכו בניסיונותיהם להביא לסיום ההליך על דרך הפשרה עם סיום ההליכים המקדמיים.

ביום 18.01.2024 הוגשה תגובת המשיבים, במסגרתה נטען כי דין העתירה להדחות על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאות, מחמת קיומו של סעד חלופי יעיל בדמות הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים.

בשים לב לעמדת המשיבים, התבקש העותר להודיע אם הוא מסכים למחיקת העתירה תוך שמירת טענות הדדית, או שמא הוא עומד על עתירתו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות מחמת קיומו של סעד חלופי, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מנהליים ופרט 26(4) לתוספת הראשונה לחוק זה (ראו והשוו, מני רבים: בג"ץ 6787/23 יוסף נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 3 (25.12.2023)).

...

ביום 18.01.2024 הוגשה תגובת המשיבים, במסגרתה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאות, מחמת קיומו של סעד חלופי יעיל בדמות הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים.

כן הוסיף העותר, מבלי לנמק טענתו, כי "בניגוד לטיעוני המדינה- בית המשפט דנן הוא היחיד שיכול להורות על שינוי נוהל ו/או ליתן הלכה כזאת ו/או אחרת בעניין. כך שטיעוני המשיבים [...] כי ישנו סעד חלופי יעיל [...] דינם [...] להידחות". לא זו אף זו נטען, כי "באם העותר היה מגיש את העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים- אזי בהגישו- היה נדרש לפי סעיף 6 לחוק להעביר את עתירתו לבית משפט נכבד זה- כך שבגלל אופי העתירה, והבקשה רק בית משפט נכבד זה יכול לדון בעתירה חשובה זו" (הכל כפי המקור – ח' כ').

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ופרט 26(4) לתוספת הראשונה לחוק זה (ראו והשוו, מני רבים: בג"ץ 6787/23 יוסף נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 3 (25.12.2023)).

העתירה נדחית בזאת אפוא.