הצדדים פעלו במשותף למציאת פיתרונות, ולפצוי התובע על ידי הקצאת קרקע חלופית, ומשלא נמצא פיתרון, ניתנת החלטה זו.
אין מחלוקת באשר לעיקרי העובדות כמפורט להלן:
אין מחלוקת כי התובע היה בעליה של קרקע שהופקעה לצורך סלילת כביש חוצה ישראל.
בפתח כתב התביעה שהגיש התובע הובהרה מהות התביעה: "קבלת מקרקעין חליפיים/ קבלת פיצוי כספי על חשבון המקרקעין שהופקעו.../ קבלת פיצוי חוזי בגין אי עיבוד המקרקעין...". הסעד המבוקש מתואר כ"סעד של קבלת מקרקעין חליפיים/ סעד כספי בסך כולל של 8,431,160 ש"ח".
בתגובתו מיום 2.11.22 בעיניין הסמכות הודיע ב"כ התובע כי הוא מותיר לשיקול דעת בית המשפט את ההכרעה אם בסמכותו לידון בכלל סעדי התביעה, או שמא על התובע להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ולפיצול סעדים.
נתבעת 1 טענה בתגובתה בעיניין הסמכות העניינית מיום 10.1.24 כי מאחר שהסעד העקרי לפצוי בקרקע חלופית אינו רלוואנטי, ויתר הסעדים שהתבקשו עניינם מתן פיצוי כספי, הרי שהתביעה אינה בסמכותו של בית המשפט והיא מסורה לועדת הפיצויים, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק.
נתבעת 1 הפניתה גם לדברי ההסבר להצעת חוק כביש ארצי, והוסיפה כי הדיון בועדת הפיצויים צפוי להיות יעיל ומהיר יותר מהדיון בבית המשפט.
...
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה שהסמכות לדון בתביעה אינה מסורה לבית משפט זה. אנמק את החלטתי תוך התייחסות לטענות השונות שהעלה התובע בתגובתו הנ"ל מיום 2.11.22:
תיארתי לעיל את ההליכים שהתקיימו בפני וועדות הפיצויים.
עם זאת, כאמור, עצם זכותו של התובע לפיצויים לא היתה שנויה במחלוקת ולא נטען כי ועדת הפיצויים אינה מוסמכת לדון בה.
התובע טען כי החלטת ועדת הפיצויים האחרונה למחוק את התביעה עולה לכדי הוראה על העברת הדיון לבית משפט אחר מחמת העדר סמכות עניינית, ובהתאם לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט חל הכלל של "לא יעבירנו עוד". אינני מקבלת טענה זו: מהלך הדברים מראה כי בדיון ביום 21.11.19 בית המשפט הביע את עמדתו והציע לב"כ התובע למחוק את התביעה.
לנוכח כל האמור אני מורה על מחיקת התביעה על הסף, כאשר לתובע שמורה הזכות להגיש את תביעתו לוועדת הפיצויים.
