בקשה לתיקון כתב עתירה בשל פגמים בהרכב ועדות תכנון

בהתנגדותם- נספח 4 לכתב העתירה, העלו העותרים שתי טענות נפרדות, הראשונה היא שיש לתקן את הקו הכחול של התכנית ולכלול מלוא שטח החלקה בתכנית, לאחר שהתגלה לעותרים כי שטח 1,791 מ"ר משטח החלקה לא נכלל בתכנית למרות שאותו שטח כלול בתכנית מתאר טמרה ג/15767 שפורסמה למתן תוקף (להלן :"תכנית המתאר"); והטענה השנייה שהעלו העותרים מתייחסת למגרשי התמורה; נטען כי מיגרש 267 הוקצה בשיתוף עם עריית טמרה, והוא רחוק מחלקת המקור ולכן ביקשו העותרים כי יוקצו להם מיגרש ללא שתוף.

לא הוכח כי מבחינה שמאית קופחו העותרים ועל כן אף טענתם בנקודה זו נדחית.

כאמור טענות העותרים בעיניין זה לא הועלו בהתנגדות, על כן ובשים לב לכלל בדבר מיצוי הליכים יש להורות על דחייתן, שכן משלא נטענה מניעה עניינית להעלאתן בפני רשויות התיכנון אין מקום להדרש לטענות אלה במסגרת עתירה מנהלית זו. ודוק טענות מן הסוג הנידון (פגם בהרכב הוועדה, או שהתכנית לא עברה השלבים הקבועים בחוק), הן טענות שיש להעלות בפני הוועדה על מנת שיזכו להתייחסותה.

...

לכאורה, התכנית הנוכחית לא עברה בחינה לפי סעיפים 10 ו-13 מאחר והגרסה של התכנית הקודמת היא שעברה בדיקות אלה ויש טעם בטענות העותרים, אלא שאף אם אניח כי נפל פגם בהתנהלות הועדה והתכנית לא עברה בחינה לפי סעיפים 10 ו-13 לחוק, ואף אם אניח כי יש להכריע בטענה זו חרף אי מיצוי ההליכים, סבורני כי יש לדחות את הטענה בשל השיהוי שדבק בהעלאתה, ולדחותה לפי תורת הבטלות היחסית.

אדון במקרה שלפניי, ואעשה זאת כאשר מודע אני לקביעת בית המשפט (כב' השופט ד' ברק ארז) בעע"מ 8518/11 הועדה המחוזית לתכנון ובנייה נ' אליודן חברה לבניין בע"מ (04.02.2013), לפיה, "השימוש בעיקרון של בטלות יחסית צריך להיעשות בזהירות רבה יותר ככל שהפגם שנפל בפעולת הרשות הוא חמור יותר, ולא כל שכן פגם של חוסר סמכות". יישום האמור לענייננו מוביל למסקנה כי אף אם נפל פגם בהתנהלות הותמ"ל, אין מדובר בפגם המצדיק ביטול אישור התכנית.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה בדין להורות על ביטול אישור התכנית מושא העתירה שלפניי ולא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת הועדה, ועל כן דין העתירה להידחות.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 56290-03-21 גמל ואח' נ' עריית קלאנסווה ואח' 31 אוגוסט 2022 תיק חצוני: בפני כבוד השופט צבי דותן העותרים .1 זיאד ג'מל .2 היבא ג'מל .3 חסן ג'מל .4 נהאד ג'מל .5 טהה ג'מל .6 גיהאד ג'מל .7 עמאד ג'מל ע"י ב"כ עו"ד לאור יעקב ועו"ד יוסף ברונפמן המשיבים .1 עריית קלאנסווה .2 סלאמה עבדאלבאסט- ראש העיר .3 כאיד סלאמה- היועץ המשפטי של הערייה כולם ע"י ב"כ עו"ד ואיל ראבי .4 הועדה המרחבית לתיכנון ולבניה מזרח השרון ע"י ב"כ עו"ד פיראס נאטור .5 נאדי תאיה - מהנדס עריית קלנסואה ע"י ב"כ עו"ד ואיל ראבי .6 עבד אלכרים ג'מל ע"י ב"כ עו"ד אמיל נחאס .7 רשות התמרור המרכזית ע"י ב"כ עו"ד דורון קרסנטי .8 רשות התמרור המקומית ע"י ב"כ עו"ד ואיל ראבי .9 המפקח על התעבורה, מחוז המרכז ע"י ב"כ עו"ד דורון קרסנטי פסק דין

העובדות לפי כתב העתירה (המתוקן) סיכסוך רב שנים בעיניינה של חנייה בשטח של 337 מ"ר הנמצאת בין בתים בשכונה בעיר קלנסואה, ושבהם מתגוררים בני "חמולת" ג'מל. החניה ממוקמת בסמוך למגרש 15 בגוש 7863.

באותה עתירה, המשיב ובני משפחתו (שהיו העותרים שם) הגיעו להסכם פשרה עם הערייה, שלפיו הערייה תפעל לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), לסילוק ופינוי כל כלי הרכב של העותרים או מי מהם החונים בחנייה נשוא דיוננו.

באשר לסעד הנוסף שנזכר בעתירה, להורות לעירייה לפנות את "פלישתו" של המשיב לשטח החנייה, ובכלל זה להורות לו לעקור את העצים ששתל בשטח הזה ולהסיר עצמים שונים המפריעים לחנייה, בהיותם תופסים חלק מהחנייה ומונעים חניית הציבור בה, אינני נעתר לבקשת סעד זה. אפנה בנקודה זו אל – "ההלכה שקנתה לה שביתה בשיטתנו, לפיה הרשות המבצעת היא זו שמופקדת על מדיניות האכיפה נגד בנייה שלא כדין וקביעת סדרי העדיפויות בגדרה, ולכן בתי המשפט יתערבו בשקול דעתן של הרשויות המוסמכות בעניינים אלה רק במקרים חריגים ונדירים בהם הוכח כי הן מתנערות לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק או כשהתברר כי נפל פגם מהותי אחר בהחלטות שקבלו" (עע"מ 4340/19 אורנשטיין נ' שר האוצר, בפסקה 21).

...

לסיכום, אני מקבל את טענת העותרים כי רשות התימרור המקומית לא הייתה רשאית לקחת שטח שבבעלות ציבורית ו"לשייך" אותו/להפוך אותו כמעט לקנינו הפרטי של המשיב, וכי תקנה 18, המסמיכה אותה לקבוע הסדרי תנועה, אינה יכולה להוות מקור סמכות לכך, הואיל ואין המדובר כאן ב"הסדר תנועה".

באשר לסעד הנוסף שנזכר בעתירה, להורות לעירייה לפנות את "פלישתו" של המשיב לשטח החנייה, ובכלל זה להורות לו לעקור את העצים ששתל בשטח הזה ולהסיר עצמים שונים המפריעים לחנייה, בהיותם תופסים חלק מהחנייה ומונעים חניית הציבור בה, אינני נעתר לבקשת סעד זה. אפנה בנקודה זו אל – "ההלכה שקנתה לה שביתה בשיטתנו, לפיה הרשות המבצעת היא זו שמופקדת על מדיניות האכיפה נגד בנייה שלא כדין וקביעת סדרי העדיפויות בגדרה, ולכן בתי המשפט יתערבו בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בעניינים אלה רק במקרים חריגים ונדירים בהם הוכח כי הן מתנערות לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק או כשהתברר כי נפל פגם מהותי אחר בהחלטות שקיבלו" (עע"מ 4340/19 אורנשטיין נ' שר האוצר, בפיסקה 21).

לסיכום, אני מקבל את העתירה חלקית, במובן זה שאני מורה לעירייה ולרשות התימרור המקומית למחוק, בתכנית התימרור הכללית של העיר קלנסואה, את המלים: "החניות שייכות למגרש מס' 15". העירייה, הוועדה המרחבית, ורשות התימרור המקומית יישאו בהוצאות העותרים בסך 8,500 ש"ח. המשיב 6 יישא בהוצאות העותרים בסך 8,500 ₪.

כתב אישום מתוקן מיום 16/05/17 ייחס לנאשמים עבירות על חוק התיכנון והבניה תשכ"ה-1965 (על פי נוסח החוק עובר לתיקון 116 תשע"ז 2017) (להלן: "חוק התיכנון והבניה", "החוק"), עבירות אשר בוצעו במקרקעין הידועים כגוש 14179 חלקה 12 ומצוי בשטחים החקלאיים של הכפר ריחניה (להלן: "המקרקעין").

בעקבות החלטתי זו הודיעו הנאשמים ביום 05/02/20 כי הגישו עתירה - בג"ץ 673/20 כנגד היועמ"ש לממשלה, בה התבקש להורות שיועמ"ש או תובע של רשות מקומית אינו יכול לשמש במקביל כתובע חצוני בועדה המקומית לתיכנון ובניה (להלן: "עתירת הנאשמים").

בהחלטה מיום 26/04/21 מצאתי לנכון, לאחר שדנתי בטענות הצדדים, לדחות בקשת הנאשמים לחזור בהם מההודאה, בהעדר פגמים ונימוקים מיוחדים המצדיקים להתיר חזרה מהודאה, והתיק נקבע להכרעת דין.

נטען כי הנאשמים בנו והשתמשו ללא היתר בשטח של למעלה מ- 1500 מ"ר, בקרקע חקלאית מוכרזת תוך פגיעה באיכות הסביבה כאשר לא פעלו לסילוק שמני הרכבים, והכל בכדי לייצר עבורם רווח כלכלי.

...

עוד שקלתי את העובדה שהנאשמים פעלו לסגירת מתחם הקארטינג, אמנם בחלוף 11 שנות פעילות מסחרית תוך בניה ושימוש בניגוד לדין, אך בסופו של דבר הם פעלו להשיב את השימוש במקרקעין כייעודו העיקרי, לחקלאות (מוצג נ/6).

נוכח האמור לעיל, אני קובע כי העונש הראוי לנאשם מס' 1 ממוקם במרכזו של מתחם הענישה.

ובנסיבות שלא הוכחה מעורבותו של הנאשם מס' 2 בניהול העסק והפעלתו, מצאתי להקל ולקבוע כי העונש הראוי לגביו ממוקם בתחתית מתחם הענישה הנ"ל. סוף דבר לאחר ששקלתי ואיזנתי בין כל השיקולים שנזכרו לעיל, אני משית על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשם מס' 1 - קנס כספי בסך של 100,000 ₪ או 200 ימי מאסר תמורתו.

בסעיף זה נקבע, כי "מנהל תחום הדעת יכתוב חוות דעת מנומקת, ויעביר אותה לרכז ההערכה/לממונה חומרי הלמידה. הערות או בקשות של מנהל תחום הדעת לתיקונים נוספים ילוו בדוגמאות תוך ציון מיקומן בספר. היות שמנהל תחום הדעת שותף לתהליך מראשיתו, הוא לא יוכל לשנות מן היסוד את המלצות המעריכים (אלא במקרים חריגים במיוחד)" (ההדגשה במקור).

לא אוכל לקבוע כי בהסתפקות בטיעוניה המפורטים של העותרת בכתב הייתה משום חריגה ממיתחם הסבירות, קל וחומר חריגה קיצונית העשויה להביא להתערבות של בית המשפט.

העותרת טוענת כי נפל פגם בהרכב ועדת הערר, שכן מנהלת התחום, אשר פסלה את הספר, הייתה חברה בועדת הערר.

ברם, הלכתו העקבית של בית המשפט העליון היא, כי "העדפת חוות דעת מומחה 'חצוני' על פני חוות דעת המקצועית של הרשות המינהלית, אינה מתיישבת עם אופיו של הליך הבקורת השיפוטית" (עע"מ 2141/09 הועדה המחוזית המשותפת לתיכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון (17.11.2010), בפיסקה 19 לפסק דינו של השופט פוגלמן).

...

אעמוד עתה על השיקולים ביסוד מסקנה זו. נקודת המוצא לדיון היא, כי במהותה, ההחלטה אם לאשר את הספר הינה החלטה מקצועית במובהק.

כיצד, אפוא, ניתן לדבר על שלבים סופיים של תהליך ההערכה במאי 2019? מסקנה זו אינה משתנה נוכח ציטוט המובא בעתירה (פסקה 25) של מי מגורמי המשיב, בדבר תקווה להתקרבות לסיומו של תהליך ההערכה.

משכך, העתירה נדחית על הסף.

]ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בהרכב ועדת האיתור לפי החלטה 2270 של הממשלה ה-34 "שינוי הרכב הועדה לאיתור מועמדים למשרת מנהל מינהל התיכנון במשרד הפנים – תיקון החלטת ממשלה" (12.1.2017) (להלן: החלטה 2270) אשר המליצה על מינויו של מנהל מינהל התיכנון במשרד הפנים (הוא המשיב 7), ובהתאמתם של חברי ועדת האיתור לתנאים שקבועים בהחלטת ממשלה זו (להלן: ועדת האיתור).

במקביל למכתב המענה האמור, שלחה העותרת מכתב נוסף ליועצת המשפטית לממשלה שכותרתו "אי התאמתו של [המשיב 7 – ע' פ'] לתפקיד מנהל מינהל התיכנון בשל ניגוד עניינים מוסדי". ביום 29.6.2022, במענה לבקשת חופש המידע שהגישה העותרת לנציבות שירות המדינה, נימסר לעותרת כתב המינוי לחברי וועדת האיתור.

במישור הסעד סבורה העותרת, כי בשל הפגם שנפל בבחירת חברי ועדת האיתור, יש להורות על ביטול מינוי של המשיב 7; זאת, בפרט נוכח חשיבות תפקיד מנהל מינהל התיכנון והשפעתו ארוכת הטווח על האנטרס הצבורי.

לבסוף, במישור הסעד, משיבות המדינה טענו כי אף אם ייקבע שנפל פגם במינוי המשיבים 5-4 כחברים בועדת האיתור, הרי שאין בפגם זה כדי להביא לביטול מינויו של המשיב 7 לתפקיד מנהל מינהל התיכנון; זאת, בשים לב לדוקטרינת הבטלות היחסית, וכן לנוהל המתוקן שקבעה נציבות שירות המדינה לאחר הגשת העתירה; לכך שלוועדה מונו גורמים ראויים בעלי רקע מקצועי עשיר ורלוונטי בתחום; ונוכח ההליך המקצועי והסדור שקיימה הועדה עובר למינויו של המשיב 7.

...

הסעד אף אחרי שמצאנו כי ההחלטה למנות את המשיבים 5-4 לתפקידם בוועדת האיתור התקבלה תוך חריגה מהחלטת הממשלה המסמיכה, נותרה השאלה מהו הסעד המתאים.

נוכח מכלול השיקולים שפורטו, ובשים לב לפגם שנפל במינויים של המשיבים 5-4, אני סבור כי הסעד המתאים בנסיבות המקרה הוא שנורה על השבת הנושא שלפנינו – הרכב ועדת האיתור לתפקיד מנהל מינהל התכנון – אל משיבות המדינה, אשר יקבלו החלטה חדשה בעניין מינויים של חברי ועדה שעומדים בתנאיה של החלטה 2270, ובפרט בדרישת המומחיות שבהחלטה זו. לאחר הקמתה של ועדת איתור חדשה, מועמדותו של המשיב 7 לתפקיד מנהל מינהל התכנון תשוב ותידון לפני ועדה זו. בגדר הדוקטרינה של התוצאה היחסית ונוכח השיקולים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי מתחייב קיומו מחדש (de novo) של הליך הבחינה והמינוי, אלא די בכך שוועדה חדשה תמונה ותדון בהתאמתו של המשיב 7 לתפקיד.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נורה על קבלת העתירה כך שתמונה ועדת איתור חדשה, אשר חבריה עומדים בתנאי החלטה 2270; וכי מועמדותו של המשיב 7 תשוב ותידון לפני הוועדה שתקום.