בקשה לתיקון והבהרת צו ביניים בעתירה נגד הרחקת קטינים

במסגרת דיוני ועדת העבודה של הכנסת באשר לתקנות עובדים זרים – דיונים שהתקיימו לאחר חקיקת הסדר הפקדון העומד במוקד עתירה זו – הבהירה בהקשר זה היועצת המשפטית לועדה כי ההוראה בסעיף 1יא(ו)(1) לחוק עובדים זרים, לפיה על המעסיק להפקיד את התשלומים סוצאליים שהוא חב בהם לחשבון הפקדון, "מתייחסת לתשלומים שהם חבות המעסיק או לפצויי פיטורים או חבות המעסיק לתגמולים. היא לא מחייבת את חבות העובד ואפשר לראות מההיסטוריה של אותו תיקון לסעיף שזה לא מחייב את הפרשת החלק של העובד" (פרוטוקול דיון ועדת העבודה מיום 24.5.2016, עמ' 24).

העותרים מסכימים אף הם כי המאמץ לעודד את עזיבת המסתננים את ישראל הוא שעומד במוקד הסדר הפקדון ואולם לגישתם, ככל שמדובר ברכיב העובד, ההסדר מיועד להפעיל עליהם לחץ פסול שיש בו משום "הרחקה קונסטרוקטיבית" של מבקשי מקלט ושל מי שזכאים להגנה מכוח עיקרון אי-ההרחקה.

שנית, בכל הנוגע להחזר הרטרואקטיבי של כספי הפקדון לאוכלוסיות שהוחרגו, הרי שמן הנתונים שהוצגו בהודעתה המעדכנת של משיבי הממשלה מיום 27.6.2019 עולה כי נכון ליום 14.5.2019 שיעורם של העובדים המסתננים שהגישו בקשה מתאימה ואושר להם לקבל החזר, הוא נמוך – 777 נשים מתוך 3,438 זכאיות לקבלת החזר מכוח התקנות (כ-22%) ו-56 עובדים מסתננים מעל גיל 60 מתוך 195 זכאים (כ-29%); 53 בקשות מטעמם של קורבנות עבירות החזקה בתנאי עבדות וסחר בבני אדם; 3 בקשות מטעמם של אבות יחידים לקטינים; 4 בקשות מטעמים רפואיים; ואפס בקשות בעיניינם של קטינים.

לא ניתן לנקוט כלפי אלה בצעדי הרחקה בשל עיקרון אי-ההחזרה (non-refoulement) שהמדינה מחויבת לו, וכל עוד הם יושבים בישראל, המדינה נוהגת בהם במדיניות של "אי-הרחקה זמנית". בית משפט זה לא שלל את המתוה של המדינה להעביר מסתננים למדינה שלישית גם נגד רצונם (כפי שעולה מבג"ץ 679/18 קוק אביבי נ' ראש הממשלה ושר החוץ (10.4.2018)).

את טענתם לפגיעה בזכות לקיום בכבוד תומכים העותרים בתצהירים מטעם העותרים 7-1; ובמהלך בירור העתירה, צרפו תצהירים של עובדים מסתננים נוספים – הן במסגרת בקשה למתן צו ביניים מיום 29.6.2017, הן במסגרת הודעה מעדכנת אשר הוגשה ביום 5.11.2017.

...

לאחר שעיינתי בכתבי יתר חבריי – אני אף מסכים להערותיו של חברי, השופט ע' פוגלמן.

עמדה זו של הצדדים – ביחס לפגיעה שיש במרכיב העובד בהסדר הפיקדון – מקובלת גם על כל שופטי ההרכב, ואפילו דעת המיעוט מפי חברי, השופט נ' סולברג צידדה במסקנה כי: "הפגיעה בקניינם של המסתננים מעיקה". יתר על כן – פגיעה זו נוגסת גם בכבוד האדם, שהרי היא: מביאה את מרבית העובדים המשתייכים לקטגוריה זו אל מתחת לשכר המינימום, מקשה ביותר על קיומם הכלכלי ומסכלת את אפשרויות שיקומם כדי כך שהם נצרכים לידי מתנת בשר ודם על מנת לשרוד.

בהתחשב במבואר לעיל – נשאלת עדיין השאלה האם החוק המתקן הולם את ערכיה של מדינת ישראל במשמעות סעיף 8 הנ"ל. קושיה דומה העליתי בשעתו בחוות דעתי ב-בג"ץ 8665/15 דסטה נ' הכנסת (11.08.2015) (להלן: עניין דסטה), ועתה חברי, השופט י' עמית דן בכך כאן – בראי ההסדר המדובר – ומגיע למסקנה שהתשובה בספק.

ביום 14/3/19 עוכבה המערערת על ידי נציגי המשיב והוצא לה צו הרחקה ולפיו היה על המערערים לצאת מישראל עד ליום 15/7/19.

לערר המתוקן שהוגש על ידי המערערים לאחר השיחרור ממשמורת צירפו המערערים חוות דעת פסיכיאטרית שניתנה ביום 8/8/19 וטענו כי מדובר בשינוי נסיבות בשל נזקים שנגרמו לקטין במעצר ובמשמורת.

זאת ועוד, בדיון בעירעור עלה כי הנוהל של המשיב שונה בחודש מאי 2020 ויש לכאורה צורך לערוך ראיון בעת קליטת בקשה מטעמים הומנטריים וכן עלה בדיון כי קיים סיכום דיון שהתקיים אצל נציג היועמ"ש בנוגע לצורך בשמיעת הקטין.

אמנם צדקה ב"כ המשיב בטיעונה כי במועד מתן החלטת המשיב בענייננו הנוהל לא חייב ראיון וקיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר משמעותו של אותו סיכום דיון והאם הוא חל בענייננו, אך אני מפרטת כל זאת על מנת להבהיר, כי בית משפט מינהלי אינו יכול במקרה דנן להיתעלם מההיתכנות לשינוי נסיבות באופן המצדיק לאפשר לעותרים להגיש בקשה חדשה מנומקת אשר תבחן לפי המצב המשפטי העדכני גם אם במועד מתן פסק דינו של בית הדין לפני כשנה המצב היה שונה.

צו הביניים יישאר בעינו למשך 30 יום ממועד ההחלטה בבקשה החדשה שתוגש כאמור.

...

לאחר שעיינתי בטענות ושמעתי את השלמת הטיעונים בעל פה הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיובהר, הגם שבפסק דינו של בית הדין לא נפלה שגגה המחייבת התערבות ערכאת ערעור, ואנמק פסיקתי: א) כפי שכבר כתבתי בעניין אולוסגום, ככלל, אין זכות מוקנית למי שאינו אזרח להיכנס לישראל, אלא על פי חוק (עע"מ 7546/07 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 16 (17.7.2012)).

לפיכך, אני סבורה, כי לאור המצב החריג יש לאפשר למערערים להגיש בקשה חדשה, מנומקת ומבוססת למשיב וזאת בתוך 30 יום.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל והגם שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין, יש לאפשר למערערים להגיש בקשה חדשה כאמור בסעיף 11 ג' לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 56173-10-20 פלונים נ' רשות האוכלוסין וההגירה לפני: כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן המבקשים (העותרים): 1. א.ב 2. ו.ב. 3. ל.ב. 4. מ.ב. (קטין) ע"י ב"כ עו"ד ראובן ליפקין המשיבה: 1. רשות האוכלוסין וההגירה ע"י ב"כ עו"ד איריס גילברג-יודשקין מפרקליטות מחוז ת"א - אזרחי החלטה

לפניי בקשה למתן צו ביניים שימנע את הרחקת המבקשים מהארץ, עד להכרעה בעתירה, בה עותרים המבקשים כי המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), תיבחן את המסמכים שהגישו ותקבל החלטה בבקשתם לקבלת מעמד מכוח חוק השבות (למבקש 1 ומכוחו למבקשים 4-2, רעייתו וילדיו).

כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה בבג"ץ 8243/13 (העתירה הראשונה).

ביום 24.1.16, נשלח מכתב המבהיר את הדברים לבא כוחו הקודם של המבקש (צורף כנספח מש/3 לתגובת הרשות לעתירה השנייה, שצורפה כנספח לתגובת הרשות).

לטענתם, במועד זה הגישו בקשה מתוקנת לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, במסגרתה ביקשו להגיש חומר נוסף, שלדבריהם מאשש את זכאותו של המבקש לקבל מעמד לפי חוק השבות.

...

ביום 22.2.16 הגישו המבקשים ערר על החלטה זו, וביום 21.3.16 נדחה הערר לאור עמדת גורמי המקצוע בנתיב (העתק מכתב הדחייה לעו"ד ודלימיר מיסיוק, צורפה כנספח מש/4 לתגובת הרשות לעתירה השנייה, שצורפה כנספח לתגובת הרשות לעתירה שלפניי).

סוף דבר לאור האמור לעיל, ניתן צו ביניים המאפשר את שהייתם של המבקשים בישראל, עד הכרעה בעתירה לגופה.

מאותם טעמים נדחית הבקשה לסילוק העתירה על הסף.

ולראיה באנו על החתום --- ]האיש[ חתימה --- ]אביו של האיש[ חתימה 1999 יום 00 לחודש עדים לחתימה ומודעים ומסכימים לנ"ל: --- ]אביה של האשה[ חתימה --- ]האשה[ חתימה עו"ד כ' חתימה אני הח"מ עו"ד כ' מרח' --- מאשר בזאת, שבתאריך הנ"ל הופיעו בפני --- ]האיש והאשה[ דלעיל ולאחר שקראתי בפניהם את המסמך דלעיל הבהרתי להם את תוכנו ואת תוצאותיו חתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי לאחר שהבינוהו כראוי.

ביום 1.8.2018 הגישה האשה נגד האיש בקשה ליישוב סיכסוך וביום 15.10.2018 הגישה האשה את התביעות הבאות: תביעה בעיניין הקטינים (תלה"מ 34411-10-18 ), בה עתרה כי בית המשפט יקבע שהמשמורת על הקטינים תהא בידיה וייקבעו זמני שהות בין הילדים לבין האיש פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים.

בהמשך הגישה האשה בקשה לתיקון כתב התביעה, בהחלטה מיום 18.7.19 הותר לה לתקן את תביעתה וביום 9.9.19 הגישה האשה כתב תביעה מתוקן נגד האיש ונגד אביו.

בין לבין, ביום 18.12.2018 הגיש האיש בקשה לצוו הגנה נגד האשה, ובפסק דין מיום 19.12.2018 קבעה השופטת סנונית פורר כי אין מקום לידון בבקשתו אשר הוגשה רק בתגובה לבקשת האשה לצוו הגנה.

בתביעה זו טען אביו של האיש כי בני הזוג שוכרים ממנו את בית המגורים משנת 2005 , כי ביום 13.9.2015 נחתם בינו לבין בני הזוג חוזה שכירות עליו חתומים האיש ואביו ובו נקבעה תקופת שכירות לשנה עם אופציה לשנה נוספת וכי הואיל ותמה תקופת השכירות ומשעה שהאיש הורחק מבית המגורים, יש לפנות את האשה מבית המגורים.

...

עתירת האישה ביחס לזכויות הרשומות על שם האיש בקרקע בג' – נדחית.

עתירת האישה למתן פסק דין לפיו מחצית הזכויות בבית המגורים שייכות לה – נדחית.

התביעה הכספית שהגיש אביו של האיש נגד האישה – נדחית.

בפתח הדברים ולאור התהייה שהעלה המבקש בעיניין סיווג החלטת ביהמ"ש קמא כהחלטת ביניים (בס' 26 לבר"ע) - בדרך כלל החלטת בית משפט המורה על פירוק שתוף היא החלטה אחרת, ובילבד שההחלטה גופה לא סיימה את המימוש של פירוק השתוף וסגרה את התיק (ראו רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא (5) 375 וכן ראו ח.בן נון וט.חבקין, העירעור האזרחי, מהדורה שלישית, בעמ' 124-125 והאסמכתאות המובאות שם).

דרך עשיית השמוש בתקנה זו הובהרה לאחרונה בפס"ד של ביהמ"ש העליון בבע"מ 7367/22 פלונית נ' פלונית ( פורסם בנבו 26.1.23) שעסקה במקרה דומה : "לאחר קיום ישיבה שבה ישמעו הצדדים, ולאחר שהועלתה, בין היתר, האפשרות כי ינתן פסק-דין בשלב מוקדם של ההליך, יבדוק בית המשפט את סכויי ההגנה, על יסוד הטענות המשפטיות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו. אם ימצא, כי בהתאם למצע העובדתי שניתן לגבש, כבר בשלב זה, הטיעון המשפטי שבכתב ההגנה "אינו מגלה הגנה כלל" – יש מקום ליתן פסק דין, על אתר, נגד הנתבע ( פסקה 34 לפס"ד של כב' השופט סולברג).

כעולה מפרוטוקול הדיון, ב"כ המשיב עתר במסגרת טיעוניו בעל-פה לקבלת צו לפירוק שתוף מיידי בנכס בהעדר עילת הגנה (עמ' 3 ש' 30 לפרוט') וגם ב"כ המבקשת, שביקשה לשכנע את ביהמ"ש קמא שלא לעשות כן, הייתה מודעת לאפשרות זו, עת ביקשה כי "אם ביהמ"ש מתכוון ליתן פסק דין בעיניין, אבקש עיכוב ביצוע" (עמ' 4 ש' 9-10 לפרוט').

האם ההעברה בוצעה בשל רצון האב להעניק את זכויותיו בדירה לבנו המשיב, על מנת שזה האחרון יהיה במעמד שווה לאחיו המבקש בזכויות בנכס וכדי להרחיק את עצמו מכל אפשרות של עימות או סחיטה רגשית עם בנו המבקש (כטענת המשיב) או שההעברה היא "פיקטיבית" כגירסת המבקש ונועדה להקשות עליו במימוש פסה"ד שיינתן בתביעתו, בנעלי האם, לזכויות ברכוש הרשום על שם האב מכוח הילכת השתוף.

בסעיף 40א לחוק המקרקעין, שתוקן במסגרת תיקון 17 לחוק המקרקעין, הכפיף המחוקק את דיני הקניין לדיני המשפחה, אך גם אז הדבר נעשה אך בקשר ל"דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים" ושלהם ילדים קטינים.

יוזכר כי עת עתר המבקש למתן סעד זמני של איסור דיספוזיציה בנכס, בתביעתו נגד העזבון שהופנתה כלפי האב (תמ"ש 27829-02-23) נדחה ע"י רשמת ביהמ"ש קמא בכל הנוגע לנכס בעיניינו, לאחר שהרשמת נימקה את החלטתה בכך שמדובר בנכס הרשום על שם המנוחה והאב, בחלקים שוים ביניהם.

...

איני מקבל את טענת המבקש לפיה ביהמ"ש קמא שגה משבחן את פירוק השיתוף "באספקלריה של פירוק שיתוף בין אחים ולא בין האם המנוחה שהמבקש נכנס לנעליה ובין האב". הצדדים להליך המתנהל בביהמ"ש קמא הם אחים.

נקבע במסגרתה כי יש "לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה יכול, בנסיבות המתאימות, לעכב את ההורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל" (פסקה 7 לפס"ד של הנשיא ברק,שם).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.