בקשה לשינוי שם משפחה של קטין עקב ניתוק קשר עם האב

הדיון נקבע לבירור עתירת האם לשינוי שם משפחתה של הקטינה באופן שבו תישא את שם המשפחה "א", הוא שם המשפחה של האם מנישואיה ואף שם המשפחה של הילדה המשותפת לאם ולבעלה הנוכחי.

האם מבקשת לקבל את בקשתה כלשונה, בין השאר בשל כך שזהו רצונה של הילדה ועל מנת למנוע מצבים לא נעימים בהם הילדה נקראת גם בשם המשפחה של האב הביולוגי שעמו אין לה כל קשר בשל בחירתו של האב.

מקום בו האב הביולוגי מתנער לחלוטין מכל קשר עם הילדה, ספק רב אם יש מקום ליתן ביטוי לשם משפחתו בתוך שם משפחתה של הילדה, וזאת מבלי לגרוע מהיותו רשום כאביה הביולוגי במשרד הפנים ומבלי לשנות רישום זה. דברים אלה מקבלים ביטוי משמעותי ביותר משיחת הטלפון הקצרה שערך ב"כ התובעת עם הנתבע בדיון, כאשר הנתבע כלל לא הבין מי הילדה עליה מדובר.

אין כל סיבה להכאיב לילדה שעה שהאב הביולוגי הוא זה שבחר לנתק את הקשר.

...

נוכח האמור לעיל, התביעה מתקבלת במלואה ולכן נפסק כדלקמן: שם המשפחה של הילדה "ב" יוחלף בשם "א", כך שתיקרא מעתה: ___ "א" ,ת"ז _ ______.

האב מיתנגד לשינוי שם המשפחה וסבור כי יהיה בכך כדי לנתק עוד יותר את הקטין ממנו.

עו"ס לסדרי דין ביקשה להוסיף על האמור בתסקיר- כי כיבוד רצון הקטין לשינוי שם המשפחה כפי המבוקש, בעת הזאת, יכול להוות פתח לחידוש הקשר בין האב לקטין, זאת משום שהקטין יחווה את הסכמת האב לשינוי השם, ככיבוד רצונו ועמדתו.

המסגרת המשפטית – מעמדו של הילד בהליך וטובתו: בהתייחס למעמדו של הקטין בבקשה לשינוי שמו, בתיקון 6 לחוק השמות, תשט"ז-1956 (להלן: "חוק השמות") (משנת 2014) הוסף לחוק סעיף 13(ד), הקובע כי "הוריו של קטין רשאים, באישור בית המשפט, לשנות את שם משפחתו, ובילבד שניתנה לו – אם הוא מסוגל לחוות את דעתו – היזדמנות להביע את עמדתו, רצונו ורגשותיו בעיניין וניתן להם משקל ראוי בהיתחשב בגילו ובמידת בגרותו" (ההדגשה אינה במקור.

...

אשר על כן ולנוכח האמור לעיל, אני מורה כדלהלן: אני מורה על שינוי שם משפחת הקטין מ-ד' ל-ל', באופן שבו שם הקטין יהיה מעתה *** ל', ת.ז. *** .

לפני תביעת המבקש , אבי הקטין , מיום 6.6.21 , לשנות את שם מישפחת הקטין משם המשפחה של האם לשם המשפחה של האב .

הקטין מנותק קשר מאביו מזה שנים רבות , הודף כל ניסיון של האב ליפגוש אותו , תוקף ומקלל את האב .

שינוי שם מישפחת הקטין משם מישפחת האם לשם מישפחת האב , כאשר הקטין לא מקיים כל קשר עם אביו , אינו עולה בקנה אחד עם טובתו .

...

השוואת דברי הקטין בשלושת דרכי השמיעה הוליכה אותי למסקנה כי מדובר בעמדה הגיונית מנקודת מבטו של הקטין , שלא נמצאו בה סימנים למלאכותיות או להסתה מצד האם .

עם זאת , לאחר שבחנתי את מלוא החומר שהמונח לפני אני סבור כי תוצאה לא שגרתית זו מתחייבת מעקרון טובת הקטין , נוכח הנימוקים שפורטו .

על כן , אני דוחה את התביעה לשנות את שם המשפחה של הקטין .

כך למשל, פעלה האם לשינוי שם משפחתם של הילדים; הגישה בקשה למינוי תומך החלטות לבן י' מבלי לצרף את האב כמשיב; עירבה את הבן י' בתביעה, ודאגה לאסוף ראיות באמצעותו במהלך השנים, באופן מחושב ומתוכנן.

וכך נקבע ב-ע"מ 1034/01 פלוני נ' אלמוני (17.1.2002): "... הזכות של ילדים לקשר עם שני ההורים הנה זכות בסיסית של קטינים המודגשת גם באמנה בדבר זכויות הילד 1989 (כתבי אמנה 1038 כרך 31 עמ' 221 בסעיפים 7, 9(2), 10(2) ו-18). ואוסיף על כך, כי במקביל לזכות זו של ילדים, מוטלת אחריות על ההורים לקיומו של קשר זה עם ההורה האחר, שכן אי קיום הקשר לא רק שפוגעת היא בזכותו של הקטין שפוגעת היא בעיקרון טובת הילד, שהוא העקרון השולט בכל החלטה הקשורה בקטינים". בשל כך, ברור מדוע מניעת קשר בין הורה לבין ילדו, בהעדר צידוק ממשי, אשר מובילה לניתוקו ולהתנכרות מצידו להורה האחר, היא תופעה פסולה אשר זכתה לכינוי "תיסמונת הניכור ההורי". וכך נקבע ב-רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, נו(4) 872 (20.6.2002): "את המונח תיסמונת ניכור הורי (Parental Alienation Syndrome) טבע לראשונה הפסיכיאטר האמריקני פרופ' ריצ'רד גרדנר לפני כחמש-עשרה שנים. הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שנתגלו אצל ילדים הקשורות לסכסוכים בין הורים, בייחוד לגבי המשמורת. פרופ' גרדנר הגדיר את הסנדרום כהפרעה, אשר הביטוי העקרי שלה נמצא בגינוי או בהתנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך...

עוד הגיש האב מכתב מד"ר טל קרויטוקו, שבו נכתב כי האב נכח במרפאה "בחודשים מרץ עד מאי 2020, לטפול בטראומה בשיטת EMDR עקב הנתוק מילדיו" (נספח ד' לתצהירו).

...

בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו, היקפם של כתבי בי-דין והבקשות בתיק, התנהלות הצדדים לאורך ניהול ההליך, נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכר טרחה כולל, והוצאות עבור הנתבעת הוא בסך כולל של 30,000 ₪ (להלן- "ההוצאות").

התוצאה התביעה הנזיקית בגין הטענה לניכור הורי נדחית.

התובע ישלם את ההוצאות לנתבעת בתוך 30 ימים.

אולם, הבעייתיות שעלולה להווצר במקרה שבו קיים אב ידוע, לא מצדיקה "פגיעה בזכותה היסודית של האם הגנטית להכרה באימהותה לגבי הקטינה". עמדת המערערת לפיה יש להכיר באם הגנטית כאם רק באמצעות צו הורות פסיקתי, אף היא לא תימנע סיכון של הורות משולשת.

בהתאם, מתקבלת גם עתירת המשיבות לשינוי שם משפחתה של הקטינה, כך שהיא תישא את שם המשפחה של שתי האמהות.

בנוסף, במקרה דנן האם היולדת לא נשאה הריון עבור אחרים והיא לא בקשה לנתק את הקשר עם הקטינה ולכן אין להקיש לענייניו גם מחוק זה. מקרה דומה למקרה דנן נדון בתמ"ש 58526-01-20 ע' נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.10.20) ושם נקבע שיש לתת צו הצהרתי לאימהות לאם הגנטית.

...

לפיכך, יש לדחות את הערעור.

לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבור שדין הערעור להידחות ואין להתערב בפסק דינו המנומק היטב של בית המשפט קמא.

ולדבריו: "בסברה נראה לי כי ההורה, ממנה נלקחה הביצית ראויה יותר להיחשב האם. הילד נוצר מתרכובת זרע האב וביצית האם והם המשפיעים על תכונותיו... משמע בשעת הזריעה, ההיריון. התפתחות הולד בבטן האם אינה אלא מקום גידולו, וכיום חלק מתהליך זה יכול להיעשות במעבדה. גם אם נאמר כי תרומת האם המגדלת בבטנה עולה על זו של מעבדה, עדיין אין היא אלא בגדר תוספת לגרעין שכבר נוצר בהריון" (שם, עמוד 268-269).

אני סבור שיש הגיון רב בגישה זו ויש לאמצה גם בדין הישראלי.

סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבות בסך של 20,000 ₪.

משכך, כחברי הש' שילה שהיטיב לנמק, אף אני סבור שאין מניעה להכיר באם הגנטית כאם ולהעניק לה מעמד זה באמצעות הצהרת אימהות.