פרשנות זו מתבקשת בשל שלושה נימוקים: לשון צו הארנונה מתייחסת לאיזור רחוב החרושת כאיזור "תעשייה זעירה"; לשון צו הארנונה המקורי משנת 1985 (טרם השינוי) שכלל תחת כותרת הסווג את המילים "תעשייה זעירא"; מדרגות התעריף המופחת תחת סיווג זה (לנכסים מעל 2,000 מ"ר), אשר מציגות פראקטיקה מקובלת של חיוב רגרסיבי ביחס לנכסי תעשייה.
כמו כן, טעתה הועדה בקביעתה כי סיווג 305 חל על הקניון, וזאת מבלי שהסוגיה נדונה לעומק, ומבלי שניתנה לחברה ההזדמנות להגיש את סיכומיה לעניין זה. עתה, מבקשת חברת קנית את התערבותו של בית המשפט, על מנת שיבטל את החלטת הועדה וכדי שיקבע כי הסווג המתאים ביותר לקניון הוא סיווג איזור א' סוג ב'-ג'-ד'.
אין חולק כי לפי דינים אלו סיווג הנכס לצורך חיוב ארנונה חייב לענות על המבחנים שהוצגו בסעיף 8 לחוק ההסדרים; קביעת הארנונה תהיה בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו.
...
אולם, הראיות שהציגה חברת קנית בפניי אינן מביאות אותי לכדי מסקנה זו, ואין בידי לקבל את שיטת החישוב על-פיה פעלה.
בחינה יסודית של תעריפי הארנונה למ"ר לפי כל אחד מהסיווגים מביאה לכדי מסקנה שהפער עליו הצביעה חברת קנית הינו מנופח, ובחלק מהמקרים, בעל עסק המסווג לפי סיווג 305 אף נהנה משומת ארנונה שנתית מופחתת.
לסיכום:
חברת קנית לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי נפל פגם בהתנהלות ועדת הערר או בהחלטתה לגופו של עניין, ועל כן אינני רואה מקום להתערב בקביעותיה.
