בקשה לרשות ערעור על סמכות בית המשפט הצבאי

בסעיף 125 לתקנון, שעניינו הקמת בתי המשפט נקבע: "מפקד כוחות צה"ל באיזור רשאי להקים בתי משפט לענינים מקומיים של ערכאה ראשונה ובתי משפט לענינים מקומיים של ערכאת ערעור לניהולן התקין של כל המועצות המקומיות ולצורך הסדרת עניני תושביהן." סמכותם של בתי המשפט לעניינים מקומיים נקבעה בסעיף 126 לתקנון: "על אף האמור בכל דין ותחיקת ביטחון, בית המשפט לענינים מקומיים מוסמך לידון –

המשיב טען כי אין לבית המשפט המחוזי בירושלים סמכות לידון בערעורים על בתי המשפט באיזור, כי יש לקיים את הדיון לפני מותב תלתא, וכן כי לא נתונה למבקשים האפשרות לבקש רשות ערעור על החלטה אחרת של בית המשפט לתביעות קטנות.

...

יש לפרש את הוראות הצו ולהגדיר את היחס בין סעיפים 136 ל-138 לתקנון לאור ההוראה כי מדובר בהסדרת ענייני התושבים, והמסקנה הנובעת מכך היא שקיימת מגבלה על מי שיכול להיתבע בבית המשפט לעניינים מקומיים ביהודה ושומרון.

זאת ועוד, איני סבור כי ניתן ללמוד מגישתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע להפעלת הסמכות לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט לענייננו, שכן הפעלת סמכות זו יוצאת מנקודת הנחה שבית המשפט מוסמך לדון בעוד שמסקנתי היא שהוא אינו מוסמך.

סיכום על יסוד כל האמור, הערעור מתקבל, החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל – מבוטלת, ותביעתו של המשיב מסולקת על הסף.

בבית המשפט העליון רע"ב 534/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין המבקש: מוחמד זיאדה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"א 8864-10-18 (כבוד השופטים ד' מרשק מרום, ע' ניר נאוי וש' גלר) מיום 23.12.2018

כפועל יוצא מכך, טוענת המדינה כי מן הדין להחזיר את המבקש אל הכלא לריצוי יתרת מאסר העולם שהושת עליו על ידי בית המשפט הצבאי בלוד במל"ד 79/87, המסתכמת ב-16 שנים – וזאת בנוסף לשנת המאסר שנגזרה עליו בגדריהם של ת"פ 47274-06-13 (שלום רמלה) ושל עפ"ג 46125-07-17 (מחוזי מרכז-לוד), בנכוי ימי מעצרו.

זאת ועוד: חזקת החוקיות אשר חלה על כל החלטה שלטונית, לרבות על החלטת הנשיא בנוגע לתנאי חנינה (ראו עניין סיבוני, פסקה 8; וכן יצחק זמיר "חזקת החוקיות במשפט המנהלי" ספר אור 741, 748-747 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013)), מחייבת את בתי המשפט לפרש את כתב ההקלה בהתאם לעקרון הסמכות (intra vires) – כלומר, בהתאמה לסמכויות הנשיא ולא באופן שייצור, או שעלול ליצור, חריגה מסמכויותיו.

...

ולאחר שהגענו למסקנה הפרשנית לגבי כתב ההקלה "נרכיב" על כך את הוראת סעיף 30(ב)(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ולכן תחול הסיפא של הסעיף ולפיה "קבע הנשיא אחרת בהחלטתו", ואידך זיל גמור.

בדומה לשופט עמית אני סבור כי ניתן להגיע לתוצאה של קבלת רשות הערעור באמצעות מהלך פרשני נכון, כפי שנעשה על ידי שני חבריי, מבלי להיזקק לשאלת סמכות החנינה וליחס בינה לבין חוק שחרור על תנאי, ועל כך אוסיף את הדברים הבאים.

טענה ממנה ניתן להסיק מסקנה פרשנית אחרת, לפיה הוטמנה מלכודת בכתב החנינה הינה טענה שאינה ראויה להישמע בהינתן מעמדו ותפקידו של נותן החנינה.

כב' הנשיאה ביניש ציינה בהקשר זה כי: "...אין ניתן לבקש רשות ערעור על החלטותיו של בית הדין הצבאי לערעורים. כך מורה לשונו המפורשת של החוק וכך מחייבת מהותו. סעיף 440ט(א) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך. לשונו של המחוקק חד משמעית היא. רשות ערעור עשויה להנתן בבקשה לערער על פסקי דינו של בית הדין הצבאי בלבד, ולא בבקשה לערער על החלטותיו" (שם, פיסקה 3 [ההדגשות במקור – ר' ג']).

אוסיף כי העובדה שבית הדין הצבאי לערעורים מצא לנכון לידון לגופו בהליך הערעורי שהוגש על ידי המבקש (מבלי שבית הדין ראה להכריע פוזיטיבית בשאלה אם עומדת זכות ערעור, אם לאו) אינה מעלה או מורידה לעניין האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. זאת, משום שעצם האפשרות הדיונית להגיש לבית משפט זה הליך ערעורי כזה או אחר אינה נגזרת מהחלטותיהן של ערכאות אחרות, אלא מכוח הוראות הדין המסדירות את סמכותו של בית המשפט העליון ובעניינינו סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי.

...

לא נעלמה מעיניי טענת הצדדים שלפיה ככל שהדיון בסוגיית סמכותו של בית הדין הצבאי יידחה עד לאחר הכרעת הדין, ועמדת ההגנה תתקבל בסופו של דבר, הרי שלא יהיה מנוס משמיעה מחודשת של כל ההליך, על הקשיים הכרוכים בכך.

אכן, אין לכחד כי ככל שתרחיש זה יתממש והטענה המקדמית תתקבל בסופו של דבר בבית הדין הצבאי לערעורים (אף שכבר נדחתה על ידו), או במסגרת בקשת רשות ערעור שתוגש לבית משפט זה על פסק-הדין הסופי של בית הדין הצבאי לערעורים (ואיני מביע כל עמדה בסוגיה זו לגופה), הרי שיש ממש בטענת הצדדים באשר לקושי שיתעורר כתוצאה מכך.

ער אני לטענות המבקש באשר למקרים החריגים שבהם דן בית משפט זה בבקשת רשות ערעור על "החלטות ביניים" ואולם כפי שהודגש בהקשר זה בעניין פלוני (פיסקה 18), מדובר היה במקרים שבהם התעוררו נסיבות "מיוחדות". כן צוין בעניין פלוני, שם, כי במבט כולל "אף המדינה אינה מעוניינת בכך שהגשת ערעורים על החלטות ביניים בהליך פלילי תהפוך להיות פרקטיקה מקובלת, ומבחינה זו אין לאפשר לנסיבות המקרה להאפיל על הכלל הרצוי מבחינה פרוצדוראלית", ודברים אלה יפים אף לענייננו.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב (כב' הרשם הבכיר אריה דורני – דורון) מיום 22/5/20 בת"ק 24353-11-19 שניתן בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק").

היה בצבא באותה עת. הוא התגורר אצל סבתא שלו בנצרת עילית.

הצעת בית המשפט: "בית המשפט יכריע בתובענה לפי סמכותו שבסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. משמעות הדבר, שבית המשפט יכול לתת פסק דין שמקבל את התביעה במלואה או דוחה את התביעה או כל תוצאה שבאמצע. מובהר לצדדים שפסק הדין יינתן לאחר שנשמעו טענותיהם ועל סמך החומר הקיים בתיק; כי בית המשפט רשאי, אך לא חייב, לנמק את פסק הדין בקצרה, ויכול שפסק הדין לא יהיה מנומק; כי הם רשאים שלא להסכים להכרעה בדרך זו וכי אין באי-ההסכמה כדי להשפיע על תוצאות המשפט; כי פסק הדין יסיים את המחלוקת בכל טענותיהם; וכי ידוע להם שסכויי ערעור על פסק דין כזה הם נמוכים במיוחד. בית המשפט מסביר לצדדים את המתוה בנסיבות ההיבטים הראייתיים, הדיוניים, מכלול השיקולים והטענות". (עמ' 4 שורות 4-16 לפרוטוקול).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.

באשר לטענת העדר סמכות מקומית: סמכות מקומית קיימת בשים לב לכך שהדירה היא בחולון וזאת בהתאם למספר חלופות בתקנה 3 (א) לתקסד"א. טענת המבקש כי אין סמכות מקומית כיוון שהוא מתגורר בנוף הגליל אין בה די. גם אם תקנה 3 (א) (1) לתקסד"א לא יוצרת כאן סמכות מקומית, הרי קיימות החלופות בתקנה 3 (א) (2), (3), (5) לתקסד"א. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

העותרת שימשה באותה התקופה כרופאה צבאית במרפאת הבסיס, בה עבדה המשיבה 3 בתור אחות רפואית.

עמדת המשיבות 3 ו-4 היא כי על העותרת היה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה סמוך לנתינתה, ולא להמתין למתן פסק הדין של בית הדין האיזורי כדי לתקוף את ההחלטה באופן עקיף דרך הגשת ערעור לבית הדין הארצי, וכעת באמצעות העתירה דנן.

סעיף 18 מורה כי כאשר נתבע בעילת לשון הרע מנסה להוכיח כי הוא חוסה תחת אחת מן ההגנות המעוגנות בחוק איסור לשון הרע, לתובע עומדת זכות להביא ראיות אשר יפריכו את טענות ההגנה של הנתבע, ובלשון הסעיף: הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין.

בית משפט זה כבר דחה בעבר בקשת רשות ערעור בעיניין הגשת ראיות מפריכות בתביעת לשון הרע כאשר התובע לא עומד בסד הזמנים ההולם להבאת ראיותיו (רע"א 10583/03 ניסנסון נ' בודינגר (24.12.2003)), וכך היה גם בערכאות קמא, מקום בו נמצא כי התובע מנצל זכות זו לרעה, או מעלה אותה בשיהוי (ר"ע (ארצי) 18338-01-20 ג'רני הפקות בע"מ נ' לוינזון (26.1.2020); ע"א (מחוזי מר') 43198-10-14 שדה נ' גלברד (28.7.2015); ת"א (שלום פ"ת) 6153/01 ספקטור נ' ליכטמן (14.11.2006)).

...

משכך, סבורני כי זהו לא אחד מן המקרים החריגים אשר מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה, משמצאתי כי הפרשנות אשר ניתנה בערכאות הדיוניות לסעיף 18 לחוק איסור לשון הרע מתיישבת עם החוק, לא נפגעה זכות הגישה לערכאות של העותרת וניתן לה יומה בבית המשפט.

יתרה מזאת, היקף הראיות המשמעותי שעל בסיסן הוכרע התיק, חלוף הזמן הרב מאז מועד התרחשות התקרית העומדת במרכזו והתמשכות ההליכים בעניינו ותרומת העותרת למצב זה, מחזקים גם כן את המסקנה כי החזרת התיק לדיון מחודש בערכאה המבררת לא רק שלא תהא "מן הצדק", אלא גם עלולה לפגוע בהתגשמותו.

מנימוקים אלה, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילת התערבות.