בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא למזונות זמניים מיום 9.11.23 (כב' השופטת הבכירה שושנה ברגר) במסגרתה נקבעו מזונות זמניים לשתי קטינות בנות 15.5 ו-8 בסך כולל של 2,700 ₪ בחודש תוך שהצדדים יישאו בחלקים שוים בהוצאות החינוך והבריאות.
...
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
ברם סבורני, כי משעה שבימ"ש פירט במסגרת החלטתו את טענות הצדדים בפרוטרוט וציין במסגרת ההחלטה את אבני הבוחן שנלקחו בחשבון בעת ההכרעה תוך "גיבוש החלטתו והעברת רעיונותיו בכור ההיתוך של שיקול הדעת השיפוטי" (ראה: א. ברק שיקול דעת שיפוטי 48-46 (1987)), יצא בימ"ש ידי חובת ההנמקה של החלטה למזונות זמניים, שמעצם טיבה וטיבעה אינה נכנסת בעובי הקורה של כל טענה וטענה ואין ביכולת בימ"ש בשלב מקדמי זה להכריע בכל טענה וטענה- כך עפ"י ההלכה הפסוקה מקדמא דנא.
לאחר סקירת כל אבני הבוחן, קובע ביהמ"ש "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, צורכי הקטינות, וגילן, היכולות הכלכליות של ההורים לפי שהובאו בפני בשלב מקדמי זה, בהתחשב בזמני השהות בין האב לקטינות כמפורט לעיל, אני מורה כדלקמן:" > וכאן פירט בימ"ש קמא את חיוב המזונות הזמניים: עבור הקטינה א. 1,500 ₪ לחודש ועבור הקטינה ע. 1,200 ₪ לחודש, כששני הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך והבריאות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
