בפסק-הדין נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 20.2.17, לדחות את בקשת מערער 1 (להלן – המערער) לרישום אחייניו הקטינים, מערערים 4-2 (להלן – הקטינים), במירשם האוכלוסין בישראל, לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, ובמסגרת "נוהל הטיפול בבקשה למתן רישיון ישיבה בישראל לקטין שנולד בישראל שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע".
להלן הרקע העובדתי, כפי שנקבע בפסק-דינו של בית-הדין לעררים.
על-כן, משנמנע אביהם של הילדים במשך שנים מלרשום את הילדים במירשם האוכלוסין, אין עילה להתערב בהחלטת המשיב שלא לרשום את הקטינים לפי תקנה 12 לתקנות על-רקע מעמדו של האב, הואיל והאב נפטר ולא הגיש מעולם בקשה לרישום הילדים; ושלא לרשום אותם מכוח התקנה האמורה גם מכוח מעמדו בישראל של המערער – אפוטרופסם הנוסף, היות שהלה אינו מגדל אותם ואינו גר עִמם.
...
סבורני, כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב, כמו-גם בהחלטת בית-הדין לעררים, שלפיה אין מקום לרשום את הילדים במרשם האוכלוסין בישראל לפי תקנה 12 לתקנות, בהיעדר הורה בעל מעמד בישראל.
מקובלת עליי עמדתם של המשיב ושל בית-הדין, כי זכות הבכורה באפוטרופסות נתונה להורה הביולוגי, ובענייננו – לאֵם, ובפרט כאשר רק היא מגדלת בפועל את הקטינים, ולא המערער – שמונה כאפוטרופוס נוסף, ואשר לא מתגורר עִמם ואינו
מעורב בגידולם ובטיפול בהם; וכי הואיל לאֵם, שהיא תושבת אזור יהודה ושומרון, אין מעמד בישראל, אין מקום להעניק לקטינים מעמד בישראל.
על-יסוד האמור לעיל, לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב, כמו-גם בפסק-דינו של בית-הדין לעררים; ועל-כן הערעור נדחה.
