בקשה לקיום דיון בדלתיים סגורות מטעמי צנעת הפרט

בעניינינו, כלל לא נטען לאיסור פירסום מכוח סעיף 70 ( ד ) לחוק בתי המשפט כמו כן במסגרת ההליך לא נחשפו פרטים הנוגעים לליבת פרטיותו של הנתבע ולעניינים שבצנעת הפרט, ולכן ממילא אין לאסור פירסום ההליך מכוח סעיף זה. באשר לבקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות – לבד מציטוט הסעיף שמכוחו מתבקש בית הדיון להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות, לא הביא התובע כל הסבר או נימוק מדוע לטעמו יש לחרוג מעיקרון פומביות הדיון במקרה דנן.

...

נוכח האמור הבקשה נדחית.

זאת ועוד, המבקש עתר כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות מחמת חיסיון רפואי ו/או צינעת הפרט.

אשר לבקשה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות, נטען על ידי המשיבה כי יש לדחות גם כאן את הבקשה, משעה שעקרון פומביות הדיון זכה לעיגון בפסיקה כעקרון חוקתי, ודרך המלך לניהול ההליך היא באופן פומבי.

...

שנית, מקובלת עלי – לעת הנוכחית ולצורכי הבקשה שבנדון – טענתה של המשיבה כי נושאים רפואיים או נפשיים, כאלה או אחרים, אינם נמצאים בליבת ההליך.

מעבר לכך, גם אם יוצגו בעתיד מסמכים רפואיים כלשהם על ידי המבקש, או מידע דומה בהקשר זה, מקובלת עלי עמדת המשיבה שניתן יהיה לאסור פרסום מידע זה באופן נקודתי.

ביחס לכך, ראו בפרשת פלונית (בר"ע (ארצי) 43560-09-16 פלונית – פלוני, ניתן ביום 5.12.2016): "דברי החקיקה העוסקים הן באופן ניהול ההליך המשפטי בדלתיים פתוחות או סגורות, והן בשאלת פרסום פרטים מההליך, אינם כוללים כל הוראה המאפשרת פגיעה בעקרון פומביות הדיון מטעמים, כשלעצמם, של פגיעה בפרנסה או בשם הטוב או בתדמית המקצועית של מי מבעלי הדין". לסיכום – דין הבקשה להידחות.

כך נקבע גם בבג"ץ 4841/04‏ מחג'אנה נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, פ''ד נח(6) 347, 355 (2004), בו נאמרו הדברים הבאים: "החלטתו של בית-המשפט המחוזי המורה כי חוקרי השב"כ יעידו בדלתיים סגורות היא החלטת ביניים בהליך פלילי, שאיננה באה בגדר החריגים לכלל שאין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי, כלל שלא ניתן לעקוף על דרך של הגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. יתר-על-כן, בהחלטה זאת נעתר בית-המשפט לבקשה לקיים דיון בדלתיים סגורות, ולפיכך חלה עליה הוראת הסופיות שבסעיף 74 לחוק בתי המשפט, כאמור לעיל, ואין היא ניתנת לתקיפה" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

מבלי לטעת מסמרות, בית משפט קמא יוכל לשוב ולבחון את האפשרות של פתיחת הדלתיים בהמשך ההליך; חזקה עליו כי יידע להפעיל את שיקול דעתו כדבעי תוך היתחשבות בחומר הראיות שנפרש לפניו, בצינעת הפרט ובשלומה הנפשי של המתלוננת וברצונו של המערער בגילוי פרטי ההליך.

...

בעניין זה, המשנה לנשיא, השופטת המנוחה מרים בן-פורת, ז"ל, לימדתנו כדלקמן: "לא נעלמה מעיניי הוראת סעיף 74 לחוק, הקובעת, כי החלטות בית המשפט לפי סעיפים 68, 69 ו-72 אין אחריהן ולא כלום. ... כשלעצמי נראה לי, כי הוראת סופיות זו חלה על החלטה, המקבלת בקשה לקיים דיון בדלתיים סגורות, ואינה חלה על החלטה, הדוחה בקשה כזאת. ... לא טיב הבקשה הוא הקובע את התוצאה הדיונית אלא טיב ההחלטה. ... אם ההחלטה מתירה לסגור את הדלתות, אין לתקוף אתה, והיא הופכת לסופית, אך אם הבקשה נדחית - ניתן גם ניתן לתקוף אותה." ראו ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 501 (1986) (ההדגשה הוספה – א.ש.).

כך נקבע גם בבג"ץ 4841/04‏ מחג'אנה נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, פ''ד נח(6) 347, 355 (2004), בו נאמרו הדברים הבאים: "החלטתו של בית-המשפט המחוזי המורה כי חוקרי השב"כ יעידו בדלתיים סגורות היא החלטת ביניים בהליך פלילי, שאיננה באה בגדר החריגים לכלל שאין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי, כלל שלא ניתן לעקוף על דרך של הגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. יתר-על-כן, בהחלטה זאת נעתר בית-המשפט לבקשה לקיים דיון בדלתיים סגורות, ולפיכך חלה עליה הוראת הסופיות שבסעיף 74 לחוק בתי המשפט, כאמור לעיל, ואין היא ניתנת לתקיפה" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

דין הערעור להידחות אפוא על הסף.

הערעור נדחה אפוא.

עילה זו מבוססת על סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט שעוסק ב"איסור פירסום" וקובע כי בית המשפט רשאי לאסור כל פירסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך, בין היתר, "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" בעל אדם או מישתתף אחר בדיון או "לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו". בפתח הדברים יצוין כי להב עצמו, אשר לשם הגנה על פרטיותו שלו (בין השאר), מבוקש איסור הפירסום, לא ביקש לקיים את הדיון בדלתיים סגורות.

אמנם, במסגרת טיעוניהם התייחסו הצדדים למצבי רוחו המשתנים ולמצבו הנפשי של אחד השותפים (לפי הנטען), אך כתבי הטענות לא כללו מסמכים רפואיים או מידע שנערך על ידי גורם רפואי (יוער כי בבקשה לצרוף ראיה טען גוטמן כי בידיו מסמכים שלא צורפו "מחמת צינעת הפרט").

...

הבקשה לקיום דיון בדלתיים סגורות ולאיסור פרסום – הבקשה נדחית.

הבקשה לסעדים זמניים – התוצאה היא כלהלן: 76.1 צו המניעה שניתן ביום 2.6.2022, כפי שסויג בהחלטה מיום 16.6.2022 ימשיך לעמוד בתוקף עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית או עד למתן החלטה אחרת.

76.3 כנגזרת מקביעתי העקרונית כי ניתן לאפשר ללהב להשתלב במערך הניהול של החברה במידה, בתנאים ובסייגים שייקבעו, הנני מחליט כלהלן: 76.3.1 הנני מורה לגוטמן להכין עד ליום 10.11.2022 מסמך קצר שיכלול הצעה להגדרת סמכויות ברורות במסגרת פעילות מערך השיווק של החברה, אותן ניתן להעביר ללהב.

ואולם, ככל שהיו בתצהירה או בעדותה של הלקוחה פרטים שעניינם צינעת הפרט, הרי שהיה בידי התובע להגיש בקשה לפרסם את פסק הדין ללא שמה של הלקוחה או פרטים מזהים אחרים בעיניינה או לחילופין להגיש בקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות, אך הוא לא עשה כן. בנסיבות אלה, יש לזקוף לחובת התובע, הנושא בנטל להוכיח תביעתו, את המנעותו מלזמן לעדות את הלקוחה שלטענתו סירבה לשלם לו את שכר טירחתו בשל מחיקת התמונות על ידי הנתבעת, ולהחיל את ההלכה הפסוקה לפיה המנעות בעל דין מהבאת עד שיכול לתמוך בגירסתו, משמשת חזוק לראיות הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סליחה מתתיהו, מה (4) 651).

...

סיכומם של דברים עד כאן: נוכח האמור לעיל ולאור מסקנתי ולפיה התובע צירף את הנתבעת לחקירה אשר נוהלה על ידו, וזאת בניגוד לסעיף 11 לחוק חוקרים פרטיים, התובע אינו זכאי לסעד הכספי לו הוא עותר ודין תביעתו, אשר מקורה במעשה בלתי חוקי, להידחות.

זהו, איפוא, טעם אחד שבשלו סבורני כי הנאשם לא פעל בתום לב במקרה זה, וממילא אינו ראוי להנות מן ההגנות שבסעיף 18(2) לחוק".

סוף דבר על על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.