בקשה לקבלת תביעה על אף התיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות

הבקשה לסילוק התביעה על הסף: הנתבעת – המדינה (להלן – המדינה או – הרשות) הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף.

אף אם נראה במענה שניתן ע"י הרשות ביום 16.9.94 לפניית מי מיורשי המנוח, ובה צוינה זכאות לפצוי כספי, בגדר הודאה בקיום הזכות במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), הרי שמאז אותו מועד ועד הגשת התביעה חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות.

בנוסף מפנים הם למכתב רמ"י לבאת-כוחם מיום 24.418 (נספח טו' לבקשת המדינה), אשר מתייחס לפנייתם לקבלת פיצויים בגין המקרקעין שנשלחה לרשות עוד בשנת 2016, בו פורטו מסמכים שהם נדרשים לצרף לפנייתם, כאשר לטענתם יש לראות בתשובה זו משום הודאה בזכות במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המאפסת את מירוץ ההתיישנות.

שלישית, אין לקבל את הטענה כי מכתב הרשות מיום 24.4.18 מהוה הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

...

המדינה טוענת כי יש לדחות את התביעה בגין התיישנות.

לגופה של הטענה, דינה להידחות.

נוכח כל המקובץ, דין הבקשה לסילוק על הסף של התביעה להתקבל, וכך אני מורה.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪.

כך גם נערכה פגישה עם הנתבע ביוזמתו שלו, דבר שיש בו להצביע על עצירת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות").

בבש"א (מחוזי ת"א) 20890/06 שגיא נ' מיפעל הפיס (3.6.2008) נדחתה טענה להתיישנות מקוצרת וזאת בשל העידר כיתוב מודגש בגב כרטיס ההגרלה ומאחר שהתובע פנה למפעל הפיס תוך 6 חודשים מקיומה של ההגרלה ולא קיבל היתייחסות.

כך, ברי כי הנתבע העלה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (סעיף 3 לחוק ההתיישנות) שכן כתב הטענות הראשון שהוגש מטעמו בהליך היה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

...

התובעים הגישו התנגדות לשינוי הסיווג וטענו כי אין מדובר בתביעה לסעד כספי אלא בתביעה שנועדה להוכיח כי "קיימים אי סדרים אצל הנתבעת וכי התובעים רכשו את הכרטיס כפי שטענו". ביום 24.10.21 קבעתי כי בהתאם לטענת התובעים מדובר בתביעה תיאורטית או בתביעה לסעד הצהרתי, וכי בשני המקרים אין לאפשר בנסיבות המקרה תביעה במסלול זה. לפיכך קבעתי כי ככל שלא יוגש נימוק מטעם התובעים מדוע להימנע ממחיקת ההליך, ימחק ההליך.

גם טענה זו דינה להידחות.

משהגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף אין צורך לדון בבקשה לתיקון כתב התביעה.

מן האמור עולה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנותה.

המבקש העלה טענת היתיישנות כטענה מקדמית, ובית משפט השלום קיבל את טענתו ודחה את התביעה.

בית משפט השלום הבהיר כי כל הפקדה כזו מהוה הודאה מטעם המבקש בקיומו של חוב, ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מתחילה מחדש את תקופת ההתיישנות.

עוד טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בדבר דיני ההתיישנות, גילוי מסמכים וההשלכות של מחיקת תביעה על הליכים משפטיים עתידיים בין הצדדים.

על אף ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, התרשמתי כי השאלות המשפטיות שהעלה נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, אשר נבחנו ונידונו לגופן על-ידי הערכאות הקודמות.

...

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ניסה להעלות טענות חדשות במסגרת הערעור במטרה לבצע "מקצה שיפורים". לסיכום, נקבע כי בית משפט השלום הגיע להכרעה נכונה ומנומקת כראוי הן ביחס לשאלת ההתיישנות והן לגופו של העניין.

לאחר שעיינתי בבקשה ונתתי דעתי לטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

שלישית, התביעה גם לא היתיישנה לפי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהרי התובעים טוענים, שרק מרגע היוודע להם הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המחדל מיגבלת 10 השנים הקבועה בסעיף 89(2) מתחילה לרוץ.

בנוגע לאופן יישום התקנה האמורה, קבע בית המשפט העליון: "קבלת בקשה לסילוק תביעה על הסף מובילה לדחייתה או מחיקתה מבלי לבררה לגופו של עניין. משכך, נקבע בהלכה שהשימוש באמצעי זה ישמר למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי יוכיח התובע את עילת תביעתו (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07) )". עוד נקבע בפסיקה: "....בבקשה לסילוק התביעה על הסף בית המשפט יכריע על סמך כתבי הטענות בלבד וללא בירור עובדתי. לעניין זה ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, אמינון הוצאה לאור, מהדורה שביעית (1995), בעמ' 384:

כמו כן, התובעים העלו נימוק נוסף לכך שהתביעה לא היתיישנה, כשהפנו לסעיף 9 לחוק ההתיישנות – הודאה בקיום זכות.

...

לפיכך, אני קובע כי תפקיד הנתבעים הסתכם בייזום, שיווק וגיבוש קבוצת הרכישה, ואין מדובר בעניינו בעסקה למכירת/רכישת דירה מוגמרת.

סוף דבר: אני דוחה את הבקשות שהגישו הנתבעים 2-5 לסילוק התביעה על הסף.

אני קובעת קדם משפט נוסף, ליום 19.12.23 בשעה 9:00.

בהילכת ארידור נקבע, כי חוק ההתיישנות חל על תביעה לפצויי הפקעה וכי תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, מאחר ומדובר בתביעה כספית.

לאחר שלא ניתנה עמדת התובעים להצעה, על אף אורכות שניתנו להם, ניתנה ביום 13.11.18 החלטה נוספת ובמסגרתה נקבעה אורכה נוספת למתן עמדת התובעים ונקבע, כי ככל שלא תיתקבל הסכמתם עד למועד הנקוב הדבר יתפרש כסירוב מצד התובעים והמלצת הועדה תיפקע על כל המשתמע מכך.

ברי, כי כוונת הצדדים לא הייתה למנוע מהנתבעת להעלות טענת היתיישנות לגבי כל תובענה עתידית אשר יגישו התובעים במועד בו יחפצו לעשות כן. משכך מצאתי, כי במקרה שלפני פניית התובעים לנתבעת לצורך קבלת פיצוי הפקעה אין בה כדי ללמד, כי דין הבקשה להדחות מאחר ועמדת הנתבעת הובהרה לתובעים מספר שנים טרם הגשת התביעה שבכותרת.

התובעים טוענים, כי הנתבעת הודתה בזכותם לפצוי ועל כן חלות הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות לפיו "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". בעיניין זה אציין, כי במסגרת ההסדר שהתגבש בין הצדדים נקבע, כי "עצם הפסקת התביעה והעברתה למנהלת אינה מהוה התחייבות מטעם הרשות להכרה בזכויותיהם הנטענות של התובעים" (סעיף 2 להסדר).

בנסיבות אלו, אינני מקבלת את טענת התובעים, לפיה מדובר בהודאה שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

...

אוסיף ואומר, כי אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה אין מדובר בשיהוי כבד בהגשת התביעה.

סבורני, כי יש באמור כדי ללמד, כי התובעים מחלו על זכותם.

לאור כל המפורט לעיל, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על סילוק התביעה על הסף בשל התיישנותה.