העזבון כולל דירה אחת וכספים ואין כל מורכבות בטיפול בהם.
המשיבה תוכל לטפל בעזבון וייחסך שכר טירחה של מנהל עזבון ולכן אין כל הצדקה למנות את המערערת למנהלת העזבון (להלן: ההחלטה).
על פי הפסיקה, כאשר מוסכם על היורשים שאין למנות מנהל עזבון, ביהמ"ש ייעתר לבקשתם ולא ימנה מנהל עזבון, על אף שהמוריש קבע בצוואתו שפלוני יתמנה למנהל עזבון.
...
לפיכך, צדק בית המשפט קמא שדחה את בקשת המערערת ויש לדחות את הערעור.
דיון והכרעה
סעיף 81 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 קובע כי:
"קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו, ימנה בית המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, אותו אדם כמנהל עיזבון, זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המינוי או שבית המשפט או הרשם לענייני ירושה משוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו".
כפי שציין א"מ, פרופ' שמואל שילה ז"ל, בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, כרך שלישי (2002) בעמ' 140:
"כשהיורשים מגיעים להסכם ביניהם שהם אינם מעוניינים במנהל עיזבון, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשתם אף אם המוריש קבע בצוואתו שפלוני יתמנה כמנהל עיזבונו".
ראו: ע"א 41/87 אהרוני נ' זר, פ"ד מג(3), 573 בעמ' 574 (1989) וכן שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון (2014) בעמ' 207.
הוא ציווה העברת מחצית מהעיזבון לכל אחת משתי המחלקות ותו לא. לו למשל היה המנוח מעניק למנהלת העיזבון שיקול דעת אילו פריטים יירכשו ע"י כל מחלקה או לאילו מטרות ספציפיות ייעשה שימוש בכספים, היה קיים "ערך מוסף" מסוים במינויה של המערערת, שעה שהיא הכירה את המנוח וניתן היה אולי להיעתר לבקשתה.
סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪.