כך ציינו הנאמנים: "נכון, ההחלטה הנ"ל הייתה מתקבלת גם אם היחיד היה מצביע נגדה, אלא שאז קמה ליחיד (ולנאמנים בנעליו ) עילה להגשת תביעה להסרת קפוח בהתאם לסעיף 191 לחוק החברות... לכן כל עוד לא בוטלה הסכמת היחיד להחלטות באספת בעלי המניות... לא יוכלו הנאמנים להגיש את תביעותיהם להסרת קפוח המיעוט...". עוד ציינו הנאמנים ברוח זו – במענה לטענת אמה ואבי כי הנאמנים מבקשים להתערב בענייניה של חברה סולבנטית – כי "ביטול הסכמת היחיד לאותן ההחלטות לא ישנה במאום מתוצאות האספה מאחר וההחלטה התקבלה על דעת שלושת בעלי המניות..."( סע' 1.3 לתשובה לתגובה).
לטענת הנאמנים מדובר בהתחייבות חדשה של כ-35 מיליון ₪ שהועמסה על החברה ואשר לא הייתה קיימת עובר להחלטה לשלם ריבית באופן רטרואקטיבי לאמה בגין ההלוואה הראשונה אשר התקבלה בנגוד לאמור בהסכם המייסדים, מה שמוביל בהכרח להפחתה בשווי החברה ובשווי מניותיה ופוגעת בכל חלוקה עתידית של דיבידנד שתבצע החברה וכתוצאה מכך תיפגע גם בזכויות היחיד ובקופת הנשייה, ואין צורך להוכיחה בחוות דעת מקצועית.
לעניין מישכון מניות היחיד לטובת המשיבים, מפנים המשיבים לסעיף 35 לתשובתם לבקשה 156 וטענו בקצרה כי מישכון זה נעשה בעקבות מידע מבוסס לפיו היחיד הציע למכירה בשוק את מניותיו בחברה על-בסיס מצגי שוא שהיו עלולים לגרום נזקים לחברה.
אילו היו עושים כן המשיבים, היה בכך כדי לכפות בירור עובדתי על-ידי בית-המשפט קמא, וכן להקנות לנאמנים יתרון דיוני.
לטעמי אין הכרח להגיע למסקנה זו: ראשית, כאמור, לו הצבעתו של היחיד היתה מביאה להברחת נכס לטובתו או לטובת מי מקרוביו (היינו לטובת מי שאינו בעל מניות אחר בחברה) האם לא ניתן היה לבחון אותה לאור תוצאותיה שהביאו לגריעת הנכס? נראה כי במקרה כזה אף שני בעלי המניות האחרים לא היו מתנגדים לביטול פעולה כזו, שנית, יש לבחון את הצבעתה של אמה כבעלת ענין, ואף אם קביעה כזו תיעשה על-ידי המחלקה הכלכלית, עדיין היה על בית-המשפט קמא ליתן משקל לטענה ולבחון את סכויי הבקשה העיקרית לאור האפשרות שזו תיתקבל, שלישית, יתכן וניתן לבחון את הטענה גם לאור מעמדם של אמה ו/או הדר כנושים פוטנציאליים של היחיד שהיה לכאורה כבר חדל פרעון בעת ההצבעה וקבלת ההחלטות באספה, ומה היו שיקוליהם בהצבעה על רקע טענה אפשרית זו, רביעית, העובדה שמערכת היחסים בין היחיד לחברה ובין בעלי המניות בינם לבין עצמם נשלטת על ידי מערכת דינים שונה, היינו כפופה לדיני התאגידים, אין בה כדי למנוע מהנאמנים לטעון בשמו של היחיד טענות כלפי החברה או כלפי בעלי מניותיה ולנקוט בהליכים משפטיים להשבת הנכס גם אם הליכים אלה יתקיימו במחלקה הכלכלית, והעובדה כי ביטול הפעולה של היחיד כפוף למספר דינים ובירורו ייעשה במסגרת אחרת במספר טקטים משפטיים, אינה מהוה בהכרח מחסום בפני הנאמנים.
בהקשר זה יצוין כי יתכן כי בחינת סעיף 220 לחוק על כל תנאיו תביא למסקנה כי אמה נתנה תמורה או תמורה הולמת באופן שסעיף 220 (א) (1) לחוק אינו מיתקיים בעיניינה ובכך יהיה כדי להביא לדחיית הבקשה (כמובן ביחד עם בחינת כל התנאים המצטברים שבסעיף), ברם, לטעמי לא ניתן היה לסיים את הדיון בטענות הצדדים בניתוח ריישת הסעיף והיה מקום לבחון את כלל התנאים בו.
סוף דבר
לסיכום, אני מורה על קבלתה ערעור ועל הותרת הצוים הזמניים על כנם תוך השבת הדיון לבית-המשפט קמא שיבחן את התקיימות תנאי הסעיף 220 לחוק כולו במסגרת הבקשה העיקרית.
...
לטענת המשיבים, לא ניתן להיעתר למתן הסעד העיקרי המבוקש על-ידי הנאמנים מכוח סעיף 220 לחוק ומכאן שאף דין הבקשה לסעדים זמניים – להידחות.
לטעמי אין הכרח להגיע למסקנה זו: ראשית, כאמור, לו הצבעתו של היחיד היתה מביאה להברחת נכס לטובתו או לטובת מי מקרוביו (היינו לטובת מי שאינו בעל מניות אחר בחברה) האם לא ניתן היה לבחון אותה לאור תוצאותיה שהביאו לגריעת הנכס? נראה כי במקרה כזה אף שני בעלי המניות האחרים לא היו מתנגדים לביטול פעולה כזו, שנית, יש לבחון את הצבעתה של אמה כבעלת ענין, ואף אם קביעה כזו תיעשה על-ידי המחלקה הכלכלית, עדיין היה על בית-המשפט קמא ליתן משקל לטענה ולבחון את סיכויי הבקשה העיקרית לאור האפשרות שזו תתקבל, שלישית, יתכן וניתן לבחון את הטענה גם לאור מעמדם של אמה ו/או הדר כנושים פוטנציאליים של היחיד שהיה לכאורה כבר חדל פירעון בעת ההצבעה וקבלת ההחלטות באסיפה, ומה היו שיקוליהם בהצבעה על רקע טענה אפשרית זו, רביעית, העובדה שמערכת היחסים בין היחיד לחברה ובין בעלי המניות בינם לבין עצמם נשלטת על ידי מערכת דינים שונה, היינו כפופה לדיני התאגידים, אין בה כדי למנוע מהנאמנים לטעון בשמו של היחיד טענות כלפי החברה או כלפי בעלי מניותיה ולנקוט בהליכים משפטיים להשבת הנכס גם אם הליכים אלה יתקיימו במחלקה הכלכלית, והעובדה כי ביטול הפעולה של היחיד כפוף למספר דינים ובירורו ייעשה במסגרת אחרת במספר טקטים משפטיים, אינה מהווה בהכרח מחסום בפני הנאמנים.
כך או אחרת, מאחר ובית-המשפט קמא הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי ישיר בין הפעולה (הצבעת היחיד) לבין גריעת הנכס, לא נבחנו על-ידו התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 220 (א)(1)-(3) לחוק.
בהקשר זה יצוין כי יתכן כי בחינת סעיף 220 לחוק על כל תנאיו תביא למסקנה כי אמה נתנה תמורה או תמורה הולמת באופן שסעיף 220 (א) (1) לחוק אינו מתקיים בעניינה ובכך יהיה כדי להביא לדחיית הבקשה (כמובן ביחד עם בחינת כל התנאים המצטברים שבסעיף), ברם, לטעמי לא ניתן היה לסיים את הדיון בטענות הצדדים בניתוח ריישת הסעיף והיה מקום לבחון את כלל התנאים בו.
סוף דבר
לסיכום, אני מורה על קבלתה ערעור ועל הותרת הצווים הזמניים על כנם תוך השבת הדיון לבית-המשפט קמא שיבחן את התקיימות תנאי הסעיף 220 לחוק כולו במסגרת הבקשה העיקרית.
