על כן, גם מטעם זה יש לסלק על הסף את תביעתם של המערערים, בהתאם להוראת תקנה 2(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשס"ח – 2008 (להלן – תקנות האגרות), הקובעת כי "לא יזדקק בית דין לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום אגרה".
על יסוד האמור, עתרה המדינה כי בית הדין יורה על סילוק על הסף של התביעה, ולחלופין בלבד יורה למערערים לכמת את תביעתם ולשלם אגרה בהתאם, ומכל מקום להורות על העברת מסגרת הדיון למסגרת תובענה רגילה.
אשר לבקשה לסילוק על הסף בשל אי כימות התביעה והחובה לשלם אגרה מתאימה – בית הדין האיזורי קבע כי צוי עשה שנתבעו על ידי המערערים מקפלים בתוכם סעדים כספיים לעבר ולעתיד, ועל כן היה על המערערים לכמת את התביעה ביחס לעבר; ביחס לעתיד, אין מקום להורות על הגשת תחשיבים, ואם ייקבע שיש להכיר בוותקם הקודם במסגרת עבודתם בחברת שלג לבן, יהיה על המדינה לעדכן את הותק ולשלם שכרם וזכויותיהם בהתאם.
.
הסעד המבוקש לרבות פצויי הלנה והפרשי רבית והצמדה והוצאות משפט;
שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו לפי העניין; היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער"
בעיניין רפפורט [ע"ע (ארצי) 1193/04 מרים רפפורט ו - 22 אחרים - רשות שדות התעופה (30.1.2006)] עמד בית דין זה על השיקולים המנחים בסוגיית כימות תביעות.
...
בהסכמת הצדדים, ומשסברנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות, בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).
לעומת זאת, בנסיבות המקרה הנדון, אנו סבורים שאין לחייב את המערערים לכמת את רכיבי התביעה, גם לאחר שיוגש כתב תביעה מתוקן, מנימוקים אלה:
ראשית, המערערים כולם עדין עובדים במדינה, ותביעתם עניינה תחולתן של הנחיות נש"מ עליהם ויישומן, וזאת לצורך זכויותיהם התלויות בותק, לעבר ולעתיד.
בעל דין שנמנע מלכמת את רכיב הפיצוי שבגין עוגמת הנפש שנכלל בתביעתו, לא יישמע אפוא, בטענה כי לבית הדין מסור ממילא שיקול דעת באשר לרכיב פיצוי זה.
סוף דבר
הערעור מתקבל בחלקו: על המערערים להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו יפרטו את רכיבי התביעה כאמור בסעיף 17 לעיל.
כפועל יוצא מכך, המערערים ישלמו הפרשי אגרה, ככל הנדרש.
