בקשה לקביעת סמכות בתביעת מזונות ילדים קטינים

כך נקבע בבג"ץ 6929/10 בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אשר קבע כי "לבית הדין הרבני נתונה סמכות לידון במזונות ילדים... במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין... במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לידון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לעינייני מישפחה". השופט הנדל הבהיר בחוות דעתו כי בפסק דין זה "בשונה מהילכת שרגאי – נקבע כי הראשונה (='תביעה למזונות ילדים, בין שהוגשה על ידי אחד ההורים ובין שהוגשה על ידי הילדים') ניתנת לכריכה, וככל שהדבר נעשה, לבית הדין סמכות ייחודית-מקורית לידון בכך". כך גם בבג"ץ 8533/13, אף הוא בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אומנם המשנה לנשיאה דאז, נאור, כתבה כי "תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין...", אך כפי שהבהיר השופט הנדל, "עדיין עולה כי השופטים הנותרים מהוים רוב גם לקביעה שלפיה לבית הדין סמכות לידון במזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושים". לפניו בא בג"ץ 4407/12 אשר בו נכתב כי "העולה מן המקובץ כי בכל הקשור למזונות ילדים, נותרה הילכת הבדיקה המהותית על כנה". פסק דין זה, כפי שכותב השופט הנדל, "מלמדנו כי לא רק שבית הדין מוסמך לידון במזונות ילדים מכוח כריכה; אלא שהדבר אף מחייב את הילדים ככל שהמבחן המהותי בא על סיפוקו". פסק הדין החמשי שבאותה תקופה הנו בג"ץ 5933/14, בו נקבע כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה...". באותו מקרה "עניין מזונות הקטין נכרך תחילה כדין בידי המשיב, בעת שהגיש לבית הדין הרבני את תביעת הגירושין", ואילו "התביעה בשם הקטין הוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה עוד בטרם שהעניין הספיק להתברר עד תומו, ומבלי שהמשיב והעותרת הגיעו להסכמות בנושא", לכן קבע בית המשפט כי "אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני". על פסק דין זה, כאמור, הוגשה בקשה לדיון נוסף במסגרת דנג"ץ 6454/14.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

אינני מסכים לקביעה זאת, אף איני רואה צורך להכריע בשאלה המשפטית האם נתינת שם והגדרת התביעה מצד התובעת מפקיעה את סמכות ביה"ד כשהתביעה כלולה גם ממה שהוא בסמכות ביה"ד, וזאת כי לדעתי בנדון שלפנינו האשה אף פירטה בתביעתה וביקשה מביה"ד להדיא להזקק לה במה שמוקנה לה בסעיף 3 לחוק הנ"ל, לפיו: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". בתביעת הגירושין, שהיא התביעה העיקרית של האישה אליה כרכה את שאר הנושאים בהתאם לחוק הנ"ל, בכותרת התביעה מעל הכותרת 'תביעת גירושין כרוכה' מפרטת האשה: "תביעת גירושין כרוכה, כרוך לה משמורת קטינים, הסדרי ראייה, חינוך הקטינים, מזונות ומדור הקטינים ודמי טפול (מזונות ומדור הקטינים ודמי הטיפול נתבעים במסגרת תביעה נפרדת-נוספת)". כמו כן בכתב התביעה בתיק המזונות מפרטת האשה בפרוטרוט את דמי המזונות שאמורה להוציא בזמן הקרוב לצורך מזונות הקטינים מדורם ודמי הטיפול, ואף מצרפת העתקים מהקבלות שבחלקם היא שילמה לבד ומבקשת שהאב יישא בהם.

...

הנתבע יטען כי משהמדובר בתביעה ראשונה ועצמאית של הקטינים למזונות, ובהיות כריכת התביעה בהליך הגירושין בלתי כנה מן הטעמים המפורטים לעיל, הרי נדרשת הסכמת שני הצדדים שניהם לשם קניית סמכות בית הדין הנכבד לדון בתביעת המזונות, ובהעדר הסכמה שכזו אין זה בסמכותו של בית הדין הנכבד לדון בסוגיא.

אולם בהפלאה כתב ישוב אחר לשאלת החזו"א הנ"ל, עיין בדבריו שם בסי' ע' בקונטרס אחרון (ס"ק י"ז) וז"ל: "ומטעם זה נראה לי הא דכתבו הרא"ש והמרדכי והביאו האחרונים דבעינן דווקא לותה בעדים הא בלאו הכי אינה נאמנת לומר שלותה, ואמאי הא כיון שהוא נתחייב בודאי מזונות אלא שאינו יודע שמא צמצמה ומחלה לו א"כ הוי ליה כאיני יודע אם מחלת לי דקיימא לן דחייב. ולפמ"ש דחיוב המזונות הוא יום יום א"כ הוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי. ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף כ"ב דהשיעבוד מתחיל משעת נשואין מ"מ עיקר החיוב בא יום יום". והנה לדעת ההפלאה הא דפטור ממזונות אשתו כשאין עדים על ההלוואה הוא משום דחיוב המזונות הוא יום יום ולכן הוה איני יודע אם נתחייבתי, ויסוד זה דמזונות הוא יום יום מבואר בריטב"א במסכת כתובות (דף נ"ח ע"ב ד"ה ועוד) וע"ע אבני מילואים (סי' ס"ט סק"א), וכבר האריכו בזה האחרונים וראה אריכות בזה בפד"ר (ח"ב מעמ' 77 והלאה).

וכן פשיטא ליה להלכה להרבה פוסקים, ראה בדברי בעל דרישת ארי שם (סק"ה) והביאו הראש פינה, וכן הוא במחברת הקודש שם, שכתב: "וכתב הח"מ ומ"מ צריך הבעל לשלם לה מה שהוציאה מנכסיה, ונראה דהיינו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר, דאל"כ אפילו עיקר מזונות אם אכלה משלה אין לה על הבעל כלום כמבואר לעיל סי' ע' בהגה ס"ח, וכתב שם הב"ש בס"ק כ"ט דאם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלוותה הכא נמי כן הוא". והנה שם מיירי באשה נשואה שביארנו שגם החזו"א מודה לזה ומטעם דהדרך להתגלגל עם הבעל, אבל עכ"פ מפורש בהפלאה דגם מזונות ילדים חיובם בכל יום ויום מחדש, ולדידיה יוצא דגם בגרושה תצטרך להוכיח שלוותה, דהרי לשיטתו אין הבדל בין גרושה לנשואה וכמו שנתבאר, ודו"ק. והנה גם בסוף דבריו לא חזר בו ההפלאה מעצם הדין דמזונות הילדים הוא כמזונותיה לעניין זה דצריכה לברר בעדים, ורק שכתב לחדש דאין בזה חסרון פורע חובו של חבירו, זאת לאחר שרצה לומר דאפי' אם תברר את הדבר בעדים שאין דעתה לוותר לא תוכל לגבות מהאב ומשום דהוה פורע חובו של חבירו "כיון שאין תועלת במזונות היתירים אלא לולד אף על פי שמוטל על האב מ"מ הוי ליה איהי כפורע חובו". והיינו כי אין המזונות בשבילה אלא לולד והיא באכילתה פורעת חוב האב לזון העובר, ובפורע חוב חבירו גם בגילה דעתו שאינו מוחל הרי הוא מפסיד מעותיו כל שלא היה הדבר בתורת הלוואה וכמבואר בגידולי תרומה (שער ס"ה ח"ב ס"ב, וע"ע בזה באוצה"פ סי' ע' ס"ק מ"ח אות י' ואכמ"ל).

וכבר הבאנו לעיל מדברי בעל הערך שי שם שנחלק על ההפלאה, וכתב: "וראיתי בהפלאח בקונטרס אחרון הרגיש נמי על הח"מ למה ל"ה כפורע חובו של חבירו, ותירץ דהאשה היא כבע"ח עצמו וכ"מ ביבמות דף מ"ב דהיא התובעת. וזה אינו אלא דיכולה לתבוע מיורשי בעלה בעד בנה הסמוך אצלה כאפוטרופוס, כדאיתא בגיטין דף נ"ב ביתמי דסמיכי אצל סבתא, ובלאה"נ יכולה לתבוע היורשים אצל ב"ד דב"ד אביהן של יתומים". וע"ש כמה ישובים אחרים למה אין זה פורע חוב של חבירו, ואכמ"ל. ועיין בפד"ר הנ"ל (בח"ב עמ' 164) שהביאו דברי ההפלאה אלו גם לעניין מזונות הילדים ממש לכל אשה שהוציאה ממון לצורך החזקת הילד, למה אין בזה מדין הפורע חובו של חבירו, והביאו שם גם דברי הפלאה אלו מה שמסיק בסוף דבריו דהכא עדיף טפי כיון ש"החיוב על האב ליתן לאשתו" הוי ליה היא כבע"ח עצמו, וכתבו: "ולפי"ז ה"ה בנידון דידן, שהאישה זכאית להחזיק את הילד ולדרוש מן האב את כל ההוצאות הכרוכות בחזקתו, הרי היא כבע"ח עצמו". והנה הם נקטו בפשיטות כההפלאה, וכבר כתבנו לעיל לתמוה טובא על דברי ההפלאה הנ"ל שכתב להוכיח יסודו האישה היא כבע"ח עצמו מדברי הגמ' דהוא תמוה ושאין ראיה כלל מדברי הגמ', וכל יסוד ההפלאה צ"ע והוא גם נגד הריב"ש הנ"ל ורק כשהיא ג"כ ניזונת יש לומר לדעת הר"ן שהיא כבע"ח עצמו גם למזונות ילדיה, וכבר כתבנו מה שיש להעיר בזה האם להלכה קיימא לן כהר"ן שלכאורה מדברי גדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים מבואר להיפך.

לפניי בקשה לקביעת סמכות מקומית במסגרת תובענה לאכיפת פסק חוץ בנושא מזונות.

יתרה מכך, בנגוד למצב העובדתי בעיניין פליק אשר כלל תובענה לפירוק שתוף נטען על ידי המבקשת, בנסיבות המקרה דנן - כל שנידרש מבית המשפט הוא ליתן אישור משפטי לביצועו בישראל של פסק דין זר הנוגע להסכמות בין הצדדים בכל הנוגע לצורכיהם ומזונותיהם של ילדיהם הקטינים אשר נולדו, גדלו ומתגוררים אף כעת בארצות הברית.

על כן, ונוכח העובדה כי ההליך העקרי עוסק בהכרה בפסק דין זר הכולל קביעות הנוגעות למזונות הקטינים, גם מטעם זה שמורה בידיו של מותב זה הסמכות להורות על העברת הדיון לבית משפט במחוז אחר.

...

במקרה שלפניי, אף אם הייתי מגיעה למסקנה כי מקום מגוריהם האחרון של הצדדים היה בחו"ל - עדיין לא היה מוצדק לטעמי לקיים את הדיון במחוז תל-אביב-יפו.

שעה שכלל הצדדים אינם מתגוררים במחוז תל-אביב-יפו סמכותו של מותב זה ניתנת להפעלה גם מכוח תקנה זו. התוצאה לנוכח כל האמור אני מורה על העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז ירושלים.

בקשה לקביעת סמכות, בעיניין תביעה למזונות ילדיהם הקטינים של הצדדים.

עוד מפנה המבקשת לפסקי דין נוספים, שניתנו בעת האחרונה באותו עניין, על ידי כבוד השופט שאול שוחט בעיניין רמ"ש 10968-07-22, ובעניין רמ"ש 23962-11-22 [פורסמו במאגרים המקוונים], וכן לצוו על תנאי, שניתן בבג"צ 7880/21 [מאוחד עם 5988/21, 8228/21, 5652/22], המורה למשיבים [בתי הדין הרבניים], ליתן טעם מדוע לא יבוטלו החלטותיהם, לנוכח טענת העידר סמכות לידון בתביעה למזונות ילדים.

...

כבוד השופט שוחט, מפנה לדברי השופטת בייניש בפרשת פלמן כדלקמן: "...בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש.

לפיכך, לנוכח האמור בפסקי הדין כמפורט לעיל, אני קובע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעת מזונות הקטינים המונחת לפניו.

כבוד השופט מזוז שאליו הצטרף כבוד השופט קרא קבע כי: "הילכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק "תביעה להשבת יציאות". הלכה זו מצויה עמנו מזה כיובל שנים, ועל פיה נהגו משך כל תקופה זו. הלכה זו לא נס ליחה ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך.

כך קבע כב' השופט שוחט: "לאור האמור לעיל, וביישום הדברים על ענייננו, סבורני כי אף בהנחה מקילה בה לא נראה את האופן בו ניתנה החלטת ביה"ד האיזורי שהכריע בסוגיית הסמכות כמקימה "טעם מיוחד" (זאת לאור העובדה שההחלטה נתינה במעמד צד אחד, מבלי שהתקיים בבקשת המשיב לקביעת סמכות דיון ומבלי שהתאפשר למבקשת להתייחס לאותה בקשה) הרי שה"טעם המיוחד" עולה מתוכנה: מעצם הקביעה כי בסמכות בית הדין הרבני לידון בנושא שעל פניו אינו בר כריכה – מזונות הקטינים.

זה המקום להדגיש, כי הפניית האיש לפסיקת כבוד בית הדין הרבני הגדול בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, שלפיה, גם בהיעדר הסכמה הסמכות לידון במזונות הקטינים היא לבית הדין הרבני בתביעת גירושין כרוכה כדין (סעיף 7) אינה מסייעת בהנתן שמותב זה כפוף להלכות היוצאות מבית המשפט העליון ולפסיקות מנחות של בית המשפט המחוזי.

...

לטענת האישה יש לדחות את הבקשה מאחר שהאיש כרך את תביעת המזונות ללא הסכמתה.

כך קבע כב' השופט שוחט: "לאור האמור לעיל, וביישום הדברים על ענייננו, סבורני כי אף בהנחה מקלה בה לא נראה את האופן בו ניתנה החלטת ביה"ד האזורי שהכריע בסוגיית הסמכות כמקימה "טעם מיוחד" (זאת לאור העובדה שההחלטה נתינה במעמד צד אחד, מבלי שהתקיים בבקשת המשיב לקביעת סמכות דיון ומבלי שהתאפשר למבקשת להתייחס לאותה בקשה) הרי שה"טעם המיוחד" עולה מתוכנה: מעצם הקביעה כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בנושא שעל פניו אינו בר כריכה – מזונות הקטינים.

תוצאה ופסיקת הוצאות בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יוצא אפוא, שהסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית משפט זה ולא לכבוד בית הדין הרבני, משכך הבקשה לסילוק על הסף נדחית.