בקשה לצירוף צדדים דרושים בתביעת עובד רשות מקומית

] טענות הצד הדרוש- המדינה המדינה צורפה להליך לבקשת המועצה כרגולטור.

ככל שנגיע למסקנה כי אכן היתה הפרת הסכם על ידי המועצה, עלינו לקבוע האם יש מקום לפצות את התובע על כך. המסגרת הנורמאטיבית בבג"ץ 8634/08 שם טוב אלחננוב ואחרים נ' משטרת ישראל – אגף משאבי אנוש (16.11.2010) (להלן- אלחננוב) חזר בית המשפט העליון על המבחנים לצורך הכרעה האם מדובר בהבטחה מנהלית בת תוקף: "כדי שהבטחה מינהלית  תחייב את נותנה, יש להוכיח, בראש וראשונה, כי היא אכן ניתנה. שנית, עליה להיות מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הנדרשים לקיום הבטחה מינהלית בת תוקף הם: כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתתה; כי הוא נתן אותה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכן כי הצד השני הבין אותה כמחייבת. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה (פרשת סאי-טקס, בעמ' 676; בג"ץ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד לט(1) 29, 36 (1985) (להלן: פרשת אטלנטיק); פרשת ארצי, פסקה 44; פרשת גדות, בעמ' 779-780; בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706 (2003) (להלן: פרשת קלכמן); שטיין, בעמ' 270; שרגא ושחר, בעמ' 317-331). הנטל להוכחת קיומה של הבטחה שלטונית מוטל על הטוען לה (בג"ץ 3978/06 מימוני נ' צבא הגנה לישראל, פסקה 14 ([פורסם בנבו], 29.6.2008)). אם מבקשת הרשות לטעון כי קיים צידוק חוקי לסטות מן ההבטחה, הנטל לבססו מוטל על הרשות הציבורית (בג"ץ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות, פ"ד לב(3) 742, 748 (1978))." בית הדין הארצי יישם עקרונות אלו במספר פסקי הדין וביניהם ע"ע (ארצי ) 5579-09-19 נג'אח ביסאן - מועצה מקומית יאנוח-ג'ת (21.10.2020) (להלן- ביסאן), שחלק מהעובדות בו דומות לעניין שלפנינו, בכל הנוגע להיעדר אישור הסכם פרישה מוקדמת במסגרת תכנית הבראה מתגבשת, תוך שבית הדין הארצי בחן את ההיבטים המשפטיים הכרוכים בהתנהלות הגוף הצבורי כלפי העובד, לרבות השאלה האם היתנהלות הרשות הייתה נגועה בחוסר תום לב, בנסיבות המקרה הספציפי, לצד זכאות העובד לפצוי כספי (שלא נתבע במקרה של ביסאן).

המדינה היא צד דרוש ועל כן התביעה אינה כנגדה ולא נידרשת דחיית התביעה כלפיה כפי שביקשה שייעשה.

...

עיון במסמך זה מעלה כי חלק מהמשרות היו חלקיות ולא תואמות את המשרות באופן מדויק, אך לטעמנו הדבר אינו רלוונטי למחלוקת בין הצדדים.

סוף דבר על המועצה לשלם לתובע: פדיון דמי מחלה בסך 57,049 ₪.

לאור התוצאה אליה הגענו, על אף שחלק ניכר מטענות התובע נדחו אולם ההתנהלות כלפיו אילצה אותו לנהל הליך זה, מצאנו לקבוע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪ ובתוספת שכר טרחה של עורך הדין בסך 8,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לאור התנהלות המדינה ביחס לדו"ח שוקייר, מצאנו כי אין מקום לפסוק לטובתה הוצאות כפי שטענה שיש לעשות.

לפניי תביעת עובד אשר הועסק בעריית ראשון לציון בחוזה עבודה אישי משך למעלה מ- 16 שנים, בין היתר להפרשי שכר וזכויות סוציאליות מכוח טענה להצמדת שכרו לשכרם של עובדים בדרוג המח"ר. אביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, אתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ואפרט את הכרעת בית הדין.

עמדת הממונה על השכר ביום 2.9.2018 נעתר בית הדין לבקשת הנתבעת לצרוף הממונה על השכר כצד דרוש להליך.

] בעניינינו, אין חולק כי בין הצדדים נחתם חוזה אישי, והתובע לא נימנה על עובדי הערייה המועסקים בדרוג דרגה, עליהם חלות הוראות ההסכמים הקבוציים וחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות.

...

משלא הוכיחה הנתבעת כי פעלה כנדרש ובהתאם לסעיף 20(ה) לחוק הנ"ל, ולא טענה וממילא לא הוכיחה כי קמה לה הגנה כלשהי מפני פיצויי הלנה, מצאתי לקבל את תביעתו של התובע בעניין זה. בהתחשב בכלל הנסיבות, ובמידת השיהוי בשחרור הכספים, החלטתי להעמיד את פיצויי ההלנה על סך 10,000 ₪.

סוף דבר על כן, הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת בפסק הדין, כדלקמן: החזר הוצאות רכב בסך 8,669 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה (מיום 6.9.2014) ועד למועד התשלום המלא בפועל; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 10,000 ₪; יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.

בשים לב כי התביעה נדחתה ברובה, החלטתי כי בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.

יודגש כי הרעיון שעומד בבסיסה של הוראה זו הוא להמנע מהגשת בקשות רבות תוך כדי ההליך, בכל שלב שלו, דבר המחייב את בית המשפט (ואת הצד שכנגד) להדרש מספר פעמים לעיין בתיק, ללמוד אותו ולהכריע בבקשות, בשלבים מוקדמים שבהם אין לבית המשפט ולצדדים בהכרח תמונה מלאה באשר לעילות התביעה וההגנה, וכאשר הניסיון מלמד שחלק מן הבקשות עשוי להתייתר עד לקדם המשפט הראשון (עניין גבעון הנ"ל- פיסקה 31 וההפניות שם).

מנגד, משרד הפנים אינו צד להסכם ההיתקשרות ואינו בבחינת בעל דין דרוש להכרעה בתובענה העוסקת בהסכם היתקשרות בין המועצה לנותן השרות המשפטי.

ב) ביחס לדרישות שסומנו ד' ו- י"ג לקבלת הסכמים לטפול בתשלומי חובה והסכמי שכר טירחה עם רשויות מקומיות אחרות, מדובר לטעמי בדרישה גורפת שאין בה רלוואנטיות של ממש להסכמי ההיתקשרות בין הצדדים בתביעה העוסקת בהסכם היתקשרות ספציפי, שהטענה המרכזית לשינוי תנאיו ע"י המועצה או להפסקת ההיתקשרות אינה קשורה להסכמים אחרים של התובעת עם רשויות אחרות.

עוד מעיון בהסכם ובמסמכים שצורפו ע"י הצדדים לכתבי טענותיהם עולה, כי תוספת הארנונה בגין תיק המישטרה שולמה בפועל למועצה ביום 21.1.20 (נספח 16 לכתב התביעה), כאשר היה ברור מההתכתבויות שהחליפו הצדדים ביניהם, כי התובעת לא וויתרה על טענותיה וזכות התביעה שלה.

...

לא מצאתי להיעתר לדרישת התובעת להתיר לה משלוח דרישה להליכים מקדמיים, שכן בידה היה לעשות כן, ללא קשר להחלטתי זו. הכרעה בשתי הטענות המקדמיות של הנתבעת - העדר עילה ושיהוי לעניין שתי טענות אלה, ומשמצאתי כי די בנתונים הקיימים בתיק עד כה, על מנת להכריע בשתי הטענות המקדמיות הנ"ל, אני מחליטה כלהלן: סילוק תביעה על הסף בשל היעדר עילה הוא סעד קיצוני שיש לנקוט בו רק כאשר ברור כי אין אפשרות שהתובע יצלח בתביעתו, גם אם יוכיח כי עובדות התביעה הן כנטען על ידו (רע"א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע"מ נ' שירת הקרן בע"מ (23.11.20); רע"א 3449/20 אריאל גבאי תשתיות בע"מ ' ש.מ. שירותים א. שאיבות בע"מ (7.7.20).

לא זה המצב בתביעה שלפניי, ומשכך דין טענה להעדר עילה, להידחות.

ברם, לאור נספח 1 לכתב התשובה ונספח 5 לכתב ההגנה, המלמד לכאורה כי המועצה שילמה לתובעת אגרת בימ"ש בשנת 2015, אני קובעת כי הכרעה בסעד זה מצריכה בירור עובדתי במסגרת ההליך המשפטי.

התובעת ביקשה לצרף את הנתבעת 1 כצד דרוש, היא לא נדרשה להגיש כתב הגנה והתובעת הצהירה בפרוטוקול מיום 15.6.2022 כי אין בכוונתה לבקש נגדה פסק דין.

הנתבעת 2, עריית תל אביב-יפו (להלן: "הנתבעת 2" או "הערייה") הנה רשות מקומית ונושה של המנוח והנתבעת 1, המבקשת לעקל את כספי המנוח בקרן (ס' 3-4 לכ' התביעה).

...

תחילה, מצאנו כי כספי קופת הגמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת עפ"י סעיף 147 לחוק הירושה.

מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית.

סוף דבר: אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הנתבעת 1 הנה שאירה של המנוח ונוכח מעמדה זה, הנה זכאית לקבלת הכספים (בהתאם לדרישה כפי שמנחה התקנון) ולעשות בהם כחפצה, בין השאר היא רשאית להעביר את הכספים לסגירת חובות כפי שהיא מצהירה.

להשלמת התמונה מביאה הערייה את סעיף 126 לתכנית החלקה על החלקה (רג/340) ("התכנית"): "באזור מסחרי, ובמגרשים שבהם סומנה חזית מסחרית, יהיה קו החנויות בקומה א' בנסיגה של 4.0 מ' פנימה מקוו חזית הבית"; וכן את סעיף 89 הקובע: "באיזור מסחרי ובמגרשים שיש בהם חזית חנויות יועברו ע"פ דרישת הועדה המקומית, שטח הקרקע שבין קוו הדרך ובית חזית החנויות לרשות עירית רמת-גן ויצורף לשטח הדרך ללא תמורה". המשיבים לא פעלו בהתאם להתראה, ובמקום זאת פנו (ביום 13.8.2023) בדרישה לבטלה בין היתר בטענה שראש העיר מתנכל להם לנוכח הצבת שלטי תעמולה במקרקעין מטעם מועמד אחר (נספח 2).

משלא פעלו המשיבים בהתאם להתראה, בימים 22.8.2023 עד 28.8.2023 פעלה הערייה בהתאם לסמכותה מכוח סעיף 112(א) לחוק העזר [הקובע: "לא קיים אדם אחר האמור בהודעה או בדרישת ראש הערייה, המהנדס או המפקח כאמור בחוק עזר זה, או ביצעה עבודה מהעבודות שהתבקש לבצע שלא לפי התנאים הקבועים בדרישה, או לא השלים את העבודות בזמן שנקבע בהודעת הדרישה, הערייה רשאית, בלי לגרוע מכל סמכות אחרת הנתונה לה, לבצע גם את הפעולה הדרושה במקום אותו אדם, ולחייב אותו בהוצאות הערייה, ובילבד שהתראה על ביצוע הפעולה על חשבון אותו אדם, נימסרה לו זמן סביר מראש"], והסירה את הגדר הזמנית, התקינה גדר דקורטיבית בגבול הנסיגה וכן הסדירה ספסלי ישיבה והצללה לרווחת הציבור הכללי בשטח זיקת ההנאה.

נטען שסכויי התביעה ביחס לפינת הישיבה גבוהים; מאחר שהעירייה ביקשה לצרף את הסיעה כצד דרוש, הטענה בעיניין אי-הצירוף נופלת; יש להכיר בזכות הערייה להחזיק בשטח הנסיגה ופינת הישיבה עד להכרעה במחלוקת שבין הצדדים.

...

התוצאה היא שיש לדבוק בתכלית שסעיף 19 נועד לשרת, כך שהתוצאה שתתקבל היא שההחזקה שניטלה בכוח ושלא כדין תושב למחזיק, לפי הרישה של סעיף 19.

לסיכום נקודה זו: סיכויי התביעה, שנסמכים על הפעלת סמכות מכוח סעיף 67 לחוק העזר, נחזים להיות נמוכים לצורך בקשה זו. שיקולי מדיניות מטים את הכף שלא להותיר את המצב שנוצר על כנו.

סוף דבר הסעד הארעי שניתן ביום 5.9.2023 מבוטל בזה, כפוף לכך שככל שהמשיבים יהרסו את הגדר הדקורטיבית במיקומה הנוכחי, יהיה עליהם להקים גדר אחרת במקום, בין במיקום הנוכחי, בין בגבולות החלקה.