בקשה לצו עשה לתיקון שנת לידה ברישומי משרד הפנים

מהבקשה לצוו עשה עולה כי התובע טוען שהנו יליד שנת 1950, וזאת בהתאם לפסק הדין שניתן מיום 7.5.12 בבית המשפט לעינייני מישפחה בקריות על ידי השופטת מרינה לוי בתיק ת"ג 30489-01-12.

התובע טוען כי בהתאם לפסק הדין, הורה בית המשפט כי שנת לידתו הנה 1950 ולא 1952 כפי שמצוין ברשומי משרד הפנים ועל כן, עליו לפנות למשרד הפנים לצורך ביצוע התיקון הנידרש.

זאת ועוד טענה ב"כ המשיבים כי נעשתה הדברות בין הצדדים וכי המשיבים ביקשו מהמבקש להציג בפני המשיבים את מלוא התמונה העובדתית והמסמכים הנוגעים לפסק הדין לשינוי גיל, לרבות העתק הבקשה שהוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה, תגובת המדינה, פרוטוקולי הדיונים ואת פסק הדין הנוגע לאחיו של המבקש אשר שם ניתנה היתייחסות לגילו של המבקש כאן.

ביום 3.8.17 נשלחה הודעה מטעם המבקש ולתיק בית המשפט המציא תמצית רישום ממרשם האוכלוסין ולפיו נרשם "הנ"ל נרשם בעת כניסתו ארצה בתאריך לידה 1950. ב- 16.6.1964 תוקן תאריך הלידה ל – 4.2.1952 וביום 09.7.12 תוקן תאריך הלידה ל – 4.2.1950". ביום 7.8.17 השיבו המשיבים כי עמדתם נותרה בעינה ובהתייחס למסמכים שהוגשו על ידי המבקש ביקשו מבית המשפט צו המופנה למשרד הפנים שיורה על המצאת המסמכים שעל בסיסם נרשם תאריך הלידה לידי המשיבים.

...

כל ניסיונות בית המשפט לקרב בין הצדדים בעניין המחלוקת שביניהם לא צלחה ועל כן אין מנוס מדיון בשאלה היעדר הסמכות העניינית.

סבורני כי הסמכות בנושא מסורה באופן בלעדי לבית הדין לעבודה.

חרף טענותיו של המבקש בעניין הסמכות העניינית הרי שטענות אלה דינן להידחות נוכח הקביעות שנקבעו בהלכת מנורה: " נראה כי הערכאה המתאימה לדון בנושא, היא בית הדין לעבודה, שהתכליות הרחבות של שמירת בטחונו של האדם, כמובן על פי זכויות שצבר ומתוך הוגנות גם כלפי הגוף המבטח, עומדות לנגד עיניו. כך, כדי שתביעה של עובד או מעסיק וחליפיהם תבוא בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 24(א)(3) לחוק, אין להידרש לאופיה של המחלוקת (בין אם ביטוחית-מסחרית היא או בעלת אופי סוציאלי במישרין) או להבחנה בין הסוגים השונים של קופות הגמל (ככל שהן נכנסות להגדרות המצויות בחוק הגנת השכר לעניין קופת גמל). די בכך שהתביעות הללו נובעות, במבט רחב, "מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות". לאור כך, אני מורה על העברת הדיון לבית הדין לעבודה האזורי בחיפה וזאת בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט.

התובעת הופיעה ברשומי משרד הפנים כילידת 1945 (00.00.45) אך ידעה כי אין זה תאריך הלידה האמיתי שלה במהלך כל השנים, וכי היא נולדה בחנוכה (דצמבר) שנת 1948.

ביום 29.2.12 הגישה התובעת תביעה לתיקון גיל לבית המשפט לעינייני מישפחה, וכ-10 ימים לפני מועד פרישתה הצפוי הגישה לבית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע פרישתה.

לאחר פנייה חוזרת של התובעת ללשכה המשפטית של הנתבעת הוחלט לבחון, לפנים משורת הדין, את האפשרות להשיב אותה לעבודה בתפקיד של סייעת, תוך פנייה למשרד הפנים בבקשה לאשר את שכרה הקודם.

התובעת גם ביקשה צו עשה להחזיר אותה לעבודה וכן לחייב את הנתבעת בתשלום שכר החל מהגשת התביעה עד לחזרה בפועל לעבודה או עד לתאריך 25.12.15, המוקדם שביניהם.

השופט פליטמן (כתוארו אז) הצטרף לחוות דעתו של השופט צור בפסק דין מולאיוף, והוסיף מדוע לדעתו אין זה סביר לקבוע כי מועד מתן פסק הדין של בית המשפט למשפחה הוא המועד המוליד את עילת התביעה לקיצבת זקנה, ובלשונו: "משמעותה הבלתי מסתברת הנה, כי בידי המערערת האפשרות להחליט מתי תפנה לבית המשפט לעינייני מישפחה לשינוי גיל, וכל עוד היא תגיש תביעתה למוסד לבטוח לאומי לתשלום קצבת זקנה, תוך שנה מיום מתן פסק הדין – ותמיד תשולם לה קצבת זקנה רטרואקטיבית ממועד הגעתה לגיל המזכה על פי קביעתו של בית המשפט לעינייני מישפחה את גילה. האבסורד שבאותה גישה בולט על פניו...

...

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעת עבדה אצלה החל מיום 1.10.2002 (ולא משנת 1999 כפי שהיא טוענת) אולם אנו סבורים כי אין למחלוקת זו כל השלכה על ההכרעה במשפט.

אשר לניסיונות של הנתבעת לקלוט את התובעת מחדש לאחר הפרישה, על אף שלא נראה לנו שנעשו מאמצים אמתיים, כי בפועל לא הועלתה כל הצעה קונקרטית, אנו סבורים כי הנתבעת לא הייתה חייבת לקלוט את התובעת שוב, לאחר שההחלטה על פרישתה נתקבלה ונכנסה לתוקף.

לסיכום לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעת, על כל רכיביה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4913/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותר: זאב לנצ'יצקי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד דורון עצמון; עו"ד טל אסיאס בשם המשיב 2: עו"ד שרית דמרי דבוש; עו"ד ארנה רוזן-אמיר ][]פסק-דין

לאחר מספר שנים פנה העותר לבית המשפט לעינייני מישפחה בתביעה לתיקון תאריך הלידה שלו.

כך עשה העותר, בקשתו התקבלה ותאריך לידתו נקבע ליום 24.7.1942 ובהתאם תוקן ברשומי משרד הפנים – מבוגר בשנה וארבעה חודשים מכפי גילו הרשום עד אז שנתברר כרישום שגוי.

...

סוף דבר.

הטעמים כבדי המשקל שפורטו לעיל, שבבסיסם שיקולים של מדיניות משפטית ראויה – וביניהם ודאות, יציבות, ושמירה על תקציב מאוזן, וכי מלכתחילה, זכאות לתשלום קצבה תלויה בתנאים שונים ולא רק בגיל – מוליכים אותנו למסקנה כי ראוי שתשלומי הקצבאות לא יינתנו למפרע אלא אך ממועד השינוי והלאה.

אני מצרפת אפוא את הסכמתי לפסק דינו המלומד של חברי השופט י' הנדל, כי דין העתירה להידחות.

הלכה היא כי החלטות כגון אלו, שמבוססות על שיקולים חברתיים, כלכליים ומקצועיים מובהקים – נתונות לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים וככלל בתי המשפט אינם נוהגים להתערב בהן (ר' בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (28.07.2008); בג"ץ 3017/05 ‏חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, משרד הפנים [פורסם בנבו] (‏23.03.2011); עע"מ 8782/14 ‏מנחם נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (12.06.2017)).

עם זאת, אציין כי לנוכח הרישום בתיקה של העותרת מיום 12.12.2005, נחה דעתי כי הוסברו לה תנאי תכנית הסיוע בשכ"ד לטווח ארוך והיא בחרה לקבל סיוע מוגדל לתקופה בת חמש שנים תחת המשך המתנה ארוכה וממושכת לקבלת דירה – אשר איש לא תקע כף לידה, כי בסופה תזכה בה. באשר לוויתורה של העותרת בשנת 2001 על דירתה בחיפה, על רקע הימלטותה למעון לנשים מוכות – אכן החוק שהיה תקף בזמנו פגע בזכויותיהן של נשים מוכות וטוב עשה המחוקק כאשר תיקן אותו בשנת 2012.

עם זאת, היה והעותרת תגיש בקשה נוספת (לא הוגשה בקשה מטעמה מיום מתן ההחלטה בשנת 2017), ראוי שתישקל האפשרות להביאה לפני וועדת חריגים, שתשקול את נסיבותיה המיוחדות ותחליט בהתאם לשיקול דעתה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה ללא צו להוצאות.

...

עם זאת, אציין כי לנוכח הרישום בתיקה של העותרת מיום 12.12.2005, נחה דעתי כי הוסברו לה תנאי תכנית הסיוע בשכ"ד לטווח ארוך והיא בחרה לקבל סיוע מוגדל לתקופה בת חמש שנים תחת המשך המתנה ארוכה וממושכת לקבלת דירה – אשר איש לא תקע כף לידה, כי בסופה תזכה בה. באשר לוויתורה של העותרת בשנת 2001 על דירתה בחיפה, על רקע הימלטותה למעון לנשים מוכות – אכן החוק שהיה תקף בזמנו פגע בזכויותיהן של נשים מוכות וטוב עשה המחוקק כאשר תיקן אותו בשנת 2012.

דין העתירה להידחות.

אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה ללא צו להוצאות.

אף אם היה ליצחק קשר ישיר עם אחיו, אבי-המנוחה, אין לדעת אם זה סיפר לו את האמת אודות המנוחה; אם-המנוחה אכן נפטרה כשנה לאחר החתונה ובסמוך לכך הייתה תינוקת, זו המנוחה; ייתכן שאב-המנוחה ביקש להסתיר מפני בני משפחתו עובדות; כך, למשל, שאישתו נכנסה להריון טרם החתונה; או שאולי נפטרה בזמן הלידה, מבלי שהוזמן רופא ללידה.

למעשה, טענת האפוטרופוס הכללי מתבססת על אותה חוברת שהגיש המבקש על מנת להוכיח את 'העץ המשפחתי', שמהאמור בה עולה, כי המנוחה אומצה כתינוקת על ידי אברהם; כשלשיטתו, הכותב מגולל בחוברת את סיפור משפחתו "באריכות, באופן קוהרנטי ואותנטי" ועל כן יש בה כדי להצביע על נכונות הנטען בה. מתעוררת, איפוא, השאלה האם די באמור ב"חוברת" כדי לשמש ראייה משכנעת לסתירת חזקת הרישום? אני סבורה שהתשובה לכך שלילית, אבאר עמדתי להלן: ראשית, תמצית הרישום משקפת מידע אובייקטיבי המצוי במשרד הפנים.

על פי חוק מירשם האוכלוסין, "...לא יתוקן רישום במירשם אלא לבקשת התושב שהרישום מתייחס אליו ועל פי תעודה ציבורית המעידה שהרישום לא היה נכון." (סעיף 19 ד לחוק); וכי פקיד רישום רשאי אף הוא ליזום את השינוי: "נוכח פקיד הרישום הראשי כי פרט או שינוי של פרט החייב רישום לא נרשם או שרישומו או תיקון רשומו אינו שלם או עומד בסתירה לרישום אחר שבמרשם או לתעודה ציבורית, רשאי הוא, מיזמתו ולאחר שברר את הדבר ונתן לכל מי שהפרט מתייחס אליו היזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו – לרשום את הפרט או את שינוי הפרט או להשלים או לתקן את הרישום ובילבד שרישום שנעשה על פי תעודה ציבורית לא ישונה, לא יושלם ולא יתוקן לפי סעיף קטן זה אלא על פי תעודה ציבורית המעידה על אותו פרט." (סעיף 19ה(א) לחוק).

כאמור לעיל, מדברי ההקדמה בחוברת עולה, כי הרקע לכתיבת החוברת היה בשל כך שנוצר ריחוק משך עשרות שנים בין הכותב לילדיו (ייתכן בשל כך שילדיו נותרו להתגורר בXXX בעוד הכותב עזב לXXX ולאחר מכן לXXX) ונבצר ממנו להקריא להם סיפורים, כפי שאביו נהג לעשות; וכן על רקע היותו חולה ושהייתו במוסד הבראה, במהלכו לא עשה דבר ועמד לרשותו זמן לכתיבה (נספח ג' לטיעוני המבקש).

י. פלומין, דיני ירושה ועזבון, הוצאת סדן, מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת התשע"ד-2014, עמ' 72] המבקש הבהיר, כי הבקשה לצוו ירושה אחר המנוחה היא תוצאה של 'עבודת נמלים', שנמשכה למעלה מעשר שנים, במהלכם קיבץ, אסף וגילה ענפים של המשפחה, יורשים ויורשים אחרי יורשים, כאשר בשלוש השנים האחרונות של עד הגשת הבקשה סייעו למבקש באי כוחו, כדי להביא את הפרטים שאסף לכדי מיסמך.

...

לאור כל האמור לעיל, לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון במכלול הראיות שהונחו לפניי, אני קובעת כי הרישום במרשם האוכלוסין לא נסתר, קרי הוריה הביולוגיים של המנוחה הם: אברהם ושרה.

סוף דבר אשר על כן, אני מורה כדלקמן: המנוחה, XXX ז"ל נושאת ת"ז XXX, היא בתם הביולוגית של אברהם ושרה; ומשכך צאצאיהם יורשים את המנוחה על פי דין.

אני ממנה את ב"כ המבקש, עוה"ד אנטוני ווקס ומקסים ארבל, כמנהלי עיזבון זמניים על עיזבון המנוחה.