בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ לאדם הנמצא בחו"ל

הנתבע גם פעל ברשלנות כשהציג עצמו כחבר שבא לקראתה אך בפועל ניצל ניצול ציני את מצוקתה ועשק אותה בסכומים גבוהים עשרות מונים מהמגיע לו. הנתבע לא התנהג באופן סביר כמצופה מאדם הנמצא במערכת יחסים חברית והפר את סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

על אף שלא שולם שקל אחד, ובנגוד לאמור בכתב התביעה, הנתבע כן הגיש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ ע"מ שהתובעת תוכל לצאת לחו"ל להיתפרנס.

...

טענה זו נטענה ללא בדל של ראיה, ודינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בהתחשב בין היתר בסכום התביעה ועם זאת בכך שדיון ההוכחות הסתיים בישיבה אחת, בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.

בעקבות המסירות, הוטלו מיגבלות שונות על התובע, ובכללן עיקולים על חשבון הבנק וצו לעיכוב יציאתו מהארץ.

התובע לא היה בארץ בתקופה שבה בוצעו המסירות, ונודע לו על תיק ההוצאה לפועל ועל ההגבלות שהוטלו בגדריו, רק כאשר בתום אחד מביקוריו ביקש לצאת מישראל אולם עוכב בשדה התעופה.

לעניין זה יוער כי ב"כ התובע מלכתחילה לא ביקש לחקור את מר חלפון על תצהירו, ואילו ב"כ הנתבע ביקש לחקרו וזימנו, אולם גילה בסמוך למועד הדיון כי העד נמצא בחו"ל, ולכן במועד הדיון הוא ויתר על חקירתו.

...

לכל האמור לעיל, אבקש להוסיף את התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות הנתבע.

בסופו של דבר, בחינה כוללת של מאזן הראיות, מעלה כי התובע לא עמד ברף ההוכחה הנדרש, ולא הוכיח את גרסתו שלפיה הנתבע כיזב בתצהירו, במידת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי.

סוף דבר מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.

בבקשה נטען כי עד היום היה ידוע לתובעת ממידע שנימסר לב"כ התובעת ע"י המישטרה, כי כנגד הנתבע ישנו צו עיכוב יציאה מהארץ שהוציאה המישטרה, אך לפני מספר ימים נימסר לתובעת ע"י אדם העובד באתר הבניה עם הנתבע, כי הנתבע עומד לחזור למולדובה ב- 28.6.2020 או אפילו לפני כן, ואם אמנם יקרה הדבר הנתבע יתחמק לנצח מניהול התביעה.

בעיניין כבירי הנ"ל צוטטו בהסכמה, בין השאר, הדברים הבאים מספרו של המלומד דוד בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות": "עיכוב יציאה נגד תושב חוץ יינתן רק במקרה נדיר, והוא כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל השקולות כנגד העובדה שמדובר בתושב חוץ, ובדרך כלל אין למנוע אותו מלשוב למקומו (ע"א 535/75 שכטור נ' פרזינפור ואח', פ"ד כט (2) 835). לא נוהגים לעכב יציאת תושב זר כאשר מרכז חייו בחו"ל ושם מצוי גם מקור פרנסתו (ע"א 249/69 פרויליך נ' פרויליך, פ"ד כג(2) עמ' 701, ר"ע 199/86 כהן נ' כהן, פ"ד מ(2) עמ' 53). אולם עובדה זו בלבד שאדם הוא תושב חוץ איננה שוללת כשלעצמה את הסמכות לעכב את יציאתו מן הארץ (ע"א 703/70 סומך נ' עוזר ואח', פ"ד כד(2) 799). חשוב שנזכיר כי בתקנה 384(א) לתקנות סד"א נקבע כי לא יינתן סעד זמני לעיכוב יציאה מן הארץ של תושב חוץ, אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו. כך הוטמעה הוראה זו בתקנה הנ"ל, והיא טומנת בחובה את ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון כפי שהתפתחה במשך שנים רבות. אין מקום לעכב את יציאתו מן הארץ של חייב שהוא אמנם אזרח ישראל אולם מתגורר דרך קבע בחו"ל במשך עשר שנים ומעלה, ומרכז חייו מחוץ לישראל. במצב דברים שבו אין לחייב כל עיסוקים, נכסים או מקור הכנסה בישראל, אין תועלת בעיכוב יציאתו מן הארץ. אין להצדיק מתן צו עיכוב יציאה כאשר אין בצו זה כדי לסייע בגביית החוב, וכל כולו מיועד להפעיל לחץ על החייב שהוא תושב חוץ אשר אין לו נכסים בארץ, וממילא אין לייחס לו כוונה להבריח נכסים". (ההדגשה הוספה –א.ד.) ברע"א 6091/19 ברקאי נ' גולדמן (15.12.2019) נידרש בית המשפט העליון (כבוד השופטת י' וילנר) לראשונה לפרשנות הוראת סעיף 66א. לחוק ההוצל"פ, ואגב כך הבהיר את הדין החל.

...

בהחלטה שניתנה עם הגשת הבקשה, לא מצאתי לנכון להיעתר וליתן צו במעמד צד אחד בלבד, במסגרת בקשה המוגשת שנה לאחר הגשת התביעה, וזמן קצר לאחר שהנתבע נטל ייצוג - לטענתו מיד כשנודע לו על ההליך המשפטי רק עת הומצאה לו ההודעה לצד ג' שהגישה נגדו הנתבעת 2 - ואמור בקרוב להגיש הגנה.

מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ לא יוביל למסקנה שונה.

סיכומו של דבר – מאחר והנתבע הוא תושב חוץ אשר אין לו נכסים בארץ, ובשים לב לרף הגבוה מאד אשר נקבע בפסיקה בשל הפגיעה הקשה בזכויות חוקתיות מן המעלה הראשונה העלולה להיגרם כתוצאה ממתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד תושב חוץ אשר אין לו נכסים בישראל, אין מנוס מן המסקנה כי דין הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ להידחות, אפילו היו מוכחים בבקשה חוזרת שאר התנאים הדרושים שבהחלטה זו נקודת המוצא לדיון היתה כי מתקיימים.

הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ - נדחית.

הדעת נותנת שעל מנת להבטיח את קבלת הבקשה, וככל שכנטען ראתה הנתבעת לנגד עיניה את עיכוב יציאת התובע מן הארץ, מוטב היה לתובעת לטעון שהתובע מצוי אותה העת בארץ, באופן שמדגיש את הצורך במתן הצוו לשם מניעת יציאתו וסלוק החוב, כמי שמתגורר דרך קבע בחו"ל. לא ברור כיצד לשיטתו של התובע, טענת הנתבעת לפיה התובע אינו בארץ קידמה את עניינה יותר מהטענה ההפוכה.

...

המסקנה המתבקשת היא שדין התובענה להידחות.

סוף דבר עיון במלוא הראיות שהציגו הצדדים מעורר תחושת צער.

בית המשפט סבור עוד שיש לשאוף לצנן את אווירת המדון בין הצדדים, ומוצא בריסון ההוצאות תרומה, גם אם צנועה, לקידום שאיפה זו. על בסיס כל האמור והנקוב בפסק הדין, נקבע כדלקמן: התביעה נדחית.

בנסיבות אלה, על המבקשת להציג טעמים מיוחדים המצדיקים מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, אולם לא מצאתי בבקשה טעמים כאלה.

בספרו של המלומד דוד בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות" מהדורה שביעית 2009, עידכון מספר 12 ינואר 2017, נאמר בעמוד 515 עד 516: "עיכוב יציאה נגד תושב חוץ יינתן רק במקרה נדיר, והוא כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל השקולות כנגד העובדה שמדובר בתושב חוץ, ובדרך כלל אין למנוע אותו מלשוב למקומו (ע"א 535/75 שכטור נ' פרזינפור ואח', פ"ד כט (2) 835). לא נוהגים לעכב יציאת תושב זר כאשר מרכז חייו בחו"ל ושם מצוי גם מקור פרנסתו (ע"א 249/69 פרויליך נ' פרויליך, פ"ד כ"ג(2) עמ' 701, ר"ע 199/86 כהן נ' כהן, פ"ד מ(2) עמ' 53). אולם עובדה זו בלבד שאדם הוא תושב חוץ איננה שוללת כשלעצמה את הסמכות לעכב את יציאתו מן הארץ (ע"א 703/70 סומך נ' עוזר ואח', פ"ד כד(2) 799). חשוב שנזכיר כי בתקנה 384(א) לתקנות סד"א נקבע כי לא יינתן סעד זמני לעיכוב יציאה מן הארץ של תושב חוץ, אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו. כך הוטמעה הוראה זו בתקנה הנ"ל, והיא טומנת בחובה את ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון כפי שהתפתחה במשך שנים רבות. אין מקום לעכב את יציאתו מן הארץ של חייב שהוא אמנם אזרח ישראל אולם מתגורר דרך קבע בחו"ל במשך עשר שנים ומעלה, ומרכז חייו מחוץ לישראל. במצב דברים שבו אין לחייב כל עיסוקים, נכסים או מקור הכנסה בישראל, אין תועלת בעיכוב יציאתו מן הארץ. אין להצדיק מתן צו עיכוב יציאה כאשר אין בצו זה כדי לסייע בגביית החוב, וכל כולו מיועד להפעיל לחץ על החייב שהוא תושב חוץ אשר אין לו נכסים בארץ, וממילא אין לייחס לו כוונה להבריח נכסים". מן הכלל אל הפרט.

...

לפיכך, ויחד עם העובדה שגובה הסכום אשר את גבייתו אמור להבטיח מתן הצו מקים חריג על-פי התקנות, אין מקום להיעתר לבקשה בהיעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו מתן צו המהווה אמצעי קיצוני.

לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי מדובר בבקשה אשר לא מגלה עילה על פניה, ולפיכך מוצדק לדחותה גם ללא צורך בתשובה (ר' רע"א 1556/21 עירון נ' בר אור [פורסם בנבו, 22.4.2021].

אשר על כן, הבקשה נדחית.