בקשה לצו מניעה זמני נגד פינוי מבית מגורים בירושלים

בפרט, מאז שניתן פסק הדין, יזמו המבקשים שלושה הליכים שונים נגד הפינוי, אשר נדחו כולם: הראשון – בקשה לביטול פסק הדין לפינוי מיום 27.10.2019, בחלוף כארבע שנים ממתן פסק הדין ויומיים עובר למועד הפינוי העדכני שנקבע, אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.2.2020 (כב' השופטת כאמלה ג'דעון); השני – תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה למתן צו מניעה קבוע נגד הפינוי, ולצידה בקשה למתן צו מניעה זמני (ת"א 38015-08-20).

לא זו אף זו, כפי שציין בית המשפט קמא, וחזר וציין, עסקינן אך בפנוי המחסן הצמוד למושכר, בו הם משתמשים לצרכי איחסנה בלבד, בשונה מפינוי המושכר עצמו, ומשכך אין להחיל עליו את אמת המידה הנהוגה ביחס למתן סעדים זמניים בכל הנוגע לפינוי בית מגורים (ראו, מני רבים, ע"א 4055/19 פדל נגד הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים, פסקה 8 (18.7.2019); ע"א 4279/20 אילנה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 18 (3.3.2020)).

...

ביום 13.9.2020 נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני (כב' השופט יהושע רטנר), ועל רקע האמור הודיע בא-כוח המבקשים באותה העת כי הם חוזרים בהם מהתביעה; והשלישי – הוא ההליך בו עסקינן – תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד רמ"י, משרד הבינוי והשיכון (המשיב 2.

עוד טוענות המשיבות כי דין הבקשה להידחות מחמת השיהוי הקיצוני שנפל בהגשתה, כמו גם בהגשתן של בקשות מקבילות בהליכים קודמים, המגלה התנהלות שיטתית של המתנה עד סמוך למועד הפינוי שנקבע, על מנת לדחות את הקץ, ולעכב את הפינוי.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובות המשיבות לה, ובתשובה להן מטעם המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.3.2021 – מבוטל בזאת.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.8.2021, בת"א 40429-06-21 (השופטת ת' בר-אשר), אשר בגדרה התקבלה בקשת המשיבה, סוליקה צבאח, למתן צו מניעה זמני, שימנע את פינויה מדירת מגוריה, עד להכרעה בתביעתה לביטול פסק דין קודם שניתן בעיניינה.

ביום 21.11.2014, קיבל בית משפט השלום (השופטת א' שניידר) את התביעה נגד נתן, וקבע כי עליו להשיב את מלוא סכום הכסף שנגנב, בתוספת הפרישי ריבית והצמדה, הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד. לעומת זאת, התביעה נגד סוליקה – נדחתה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה.

לא שוכנעתי כי העניין שלפנינו מצדיק סטייה מן הכלל האמור, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת.

לנוכח זאת סלהב פנה לבית משפט השלום בירושלים בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד משטרת ישראל (ת"א 36312-04-12).

ובהמשך אמר מג'די, שאם אביו היה קונה את הבניין המשפחה הייתה עוברת לגור בו, ולא גרה בשכירות כפי שהיא גרה: "אם קנה ב-97, למה אנחנו עד עכשיו בבית שהוא מושכר. הלכתי לראות הבית גדול. אם נתחתן כולם נגור שם ויהיה עוד מקום" (עמ' 123, ש' 20-18).

די אם אציין את העובדה, כי בעת שסלהב פנה לבית משפט השלום בירושלים בבקשה למתן צו מניעה שיאסור את פינויו מהבניין, הוא תמך את בקשתו בתצהיר של אלמאסרי שבו הוא טען, כי היה נוכח בזמן שריאד אלחטיב מסר את הבניין לסלהב.

...

סוף דבר אני מחליט לקבל את התביעה ואני מעניק לתובע את הסעדים המפורטים לעיל.

הוצאות ושכ"ט עו"ד - אני קובע שעל הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט שהיו לתובע, לרבות חוות דעת מומחים.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

ההליך החל בבקשה דחופה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבע בהליך המקורי – נזמי אבו סביח ז"ל – לבצע כל פעולה שיש בה כדי לשנות את מצבו הפיסי של הנכס נושא ההליך הנוכחי, שהוא חנות המצויה ברחוב הרמחים (עקבת אל אסילה) מס' 3 בעיר העתיקה בירושלים (להלן: החנות או הנכס).

התובעת ביקשה שורה של סעדים, לרבות צוים שיאסרו על המנוח, או מי מטעמו, לבצע דיספוזיציה כלשהיא בחנות; לאסור עליהם לאכלס את החנות או להתגורר בה; צו לפינוי ולסילוק יד של המנוח ובני משפחתו; וכן התבקש סעד הצהרתי שלפיו הנתבע חייב לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין כל התקופה עד ליום שבו תוחזר החזקה הבלעדית לידי התובעת, וכן להורות כי על המנוח לשלם לתובעת סכומים המגיעים לה בפועל כתוצאה מהפרת הסכם השכירות.

לבסוף נטען כי אם וככל שייקבע שקמה עילת פינוי כנגדו, בית המשפט התבקש להפעיל את סמכותו לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר, ולהעניק לנתבע סעד מן הצדק אשר ימנע את פינויו מהחנות, שהיא, לפי הטענה, מקור הפרנסה של המנוח ושל בני משפחתו.

...

בנסיבות אלה, ספק בעיניי אם דיון והכרעה בעילה זו היו מובילים למסקנה לפיה מתקיימת עילת פינוי נוספת.

במקרים שבהם דובר בהפרה יחידה לאחר עשרות שנות שכירות, בית המשפט נטה להיעתר לבקשה למתן סעד מן הצדק (ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 2761-10-13‏ ‏ עמוס נ' זפט (25.8.2014); בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 6509/14 זפט נ' יעקב (3.11.2014); ע"א (מחוזי ירושלים) 36209-04-11‏ לוי נ' מרקוביץ (2.11.2011), שם נקבע כי מדובר בתביעה ראשונה בעשרות שנות שכירות, ובשכירות שמבוססת על תשלום דמי מפתח); בקשת רשות ערעור נדחתה (רע"א 8952/11 מרקוביץ נ' לוי (18.1.2012)).

סוף דבר, התביעה מתקבלת בכפוף להוראות לעניין סעד מן הצדק כאמור בפסקה 46 לעיל.

בית משפט השלום בירושלים תא"ק 66777-12-20 קשישיאן נ' סעאדה בפני כבוד השופטת מוריה צ'רקה תובעת איזבל קשישיאן ע"י ב"כ עוה"ד אבראהים חורי נתבעת קרסטין סעאדה ע"י ב"כ עוה"ד מרואן ג'דעון בהתאם לכתב מינוי מטעם הלישכה לסיוע משפטי פסק דין

בחודש ספטמבר 2019 הגישה התובעת שבפני בקשה לצוו מניעה זמני, שיאסור על הפטריארכיה לפנותה מהמבנה בו בנויות המסעדה והדירה, בטענה שמבנה זה אינו כלול במבנים לגביהם ניתן צו הפינוי (13357-09-19).

בד בבד, בין הנתבעת לבין בנה של התובעת היתנהל הליך גירושין בפני בית הדין הכנסייתי, במסגרתו ביום 7.8.2020 ניתן צו גירושין אשר תירגומו לעברית צורף כנספח 3 לתצהיר התובעת: "לכן על מנת לשים קץ לסכסוך הזוגי הזה, בית משפט דתי בערכאה ראשונה, למרבה הצער החליט לבטל את נישואיהם של נארו וכריסטין קאלידגיאן. עם זאת, בית המשפט גם מגביל כל אחד מהצדדים בכך שלא יוכל להתחתן מחדש עד ליום 31.8.23. מצד שני, ועל סמך המידע שיש לנו בתיק אצל הפטריארכיה, הנכס בו משתמשים בני הזוג כיום באופן לא חוקי כמגוריהם שייך לפטריארכיה, והוא מיועד לשימוש מסחרי ולא למגורים. כתוצאה מכך, בית משפט זה דוחה את בקשת המקלט לחזקת תושבות מצד כל אחד מהצדדים לאחר הגירושין." בחודש אוקטובר 2020 הגישה הנתבעת תביעה לבית המשפט לעינייני מישפחה כנגד בעלה לשעבר, נארו, במסגרתו תבעה מחצית משווי הנכסים אשר לטענתה נצברו במהלך תקופת הזוגיות (כתב התביעה בתמ"ש 15097-10-20 סומן מש/2, תביעה זו תכונה להלן "התביעה הרכושית").

...

יחד עם זאת, שוכנעתי שלפחות חלק מהסכום הושקע בשיפוץ הדירה.

שקלתי את מכלול הראיות בתיק בנוגע להיקף השיפוץ, לדברים אחרים אשר להם אולי שימשו כספי ההלוואות, והגעתי למסקנה על דרך האמדן, שהשקעת הנתבעת בדירה שוות ערך לשימוש שעשתה בה לאחר שבוטלה הרשות, לחשבונות של הדירה ולנזקים שהותירה אחריה.

לפיכך, אני מורה לנתבעת לפנות הדירה, וזאת עד ליום 22.6.23.