בקשה לצו מניעה זמני נגד פיטורים והפרת יחסי עבודה

יצוין, כי טרם הגשת התביעה הוגשה על ידי התובעת ביום 4.12.2018 בקשה למתן צוי מניעה זמניים נגד הנתבעים (סע"ש 14086-12-18).

לצד כתב ההגנה שהגישו הנתבעים וכתב תביעה שכנגד שהגיש נתבע 1 (בעילות של היתעמרות, פצויי בגין פגיעה בפרטיות, פצויי פיטורים ושיחרור קרן הישתלמות), הוגשו גם שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף שנדחו בהתאם להחלטת חברתי, כב' השופטת (בדימוס) יפית זלמנוביץ-גיסין, גם בקשת רשות העירעור על החלטה זו נדחתה .

ומושפעת אף היא, מטיבו של מקום העבודה, המדיניות במקום העבודה, סביבת העבודה, דרישות התפקיד, הדרישות לאי הפרת החוק בהתנהלותו של העובד, החובות המוגברות החלות על צדדים ליחסי עבודה וכל כיוצ"ב. לפיכך, ובשים לב לאופיו ה"מעורב" של השמוש במרחב הוירטואלי, שהוא כאמור, לצרכי עבודה ולצרכיו האישיים של העובד גם יחד, יש לאזן בין היתנהלותו של העובד בתיבה האישית או המעורבת וההגנה הנדרשת על פרטיותו בתכתובת אישית, לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק בהגנה על מקום העבודה.

...

לפיכך, ככל שקיימת פגיעה בפרטיות מר מולדובן הרי שוכנענו בשלב זה כי היא אינה ברף הגבוה.

נציין כי גם בהחלטת בית הדין מיום 8.9.19 מעלה כי בית הדין התייחס גם לבקשת הנתבעים, שהינה דומה בעיקרה לבקשה שבנדון וגם בהחלטה זו נקבע כי : " בשלב זה, בו טרם הוצגו בפנינו אותן ראיות שנמצאו בתיבת הדוא"ל בה עשה הנתבע שימוש, איננו נדרשים לביצוע האיזון הנזכר. עם זאת, מבקשים אנו לומר, כי ככל שהראיות שגילוין מבוקש רלוונטי להוכחת טענות התובעת, יהיה מקום לבחון אותן ואת משקלן ביחס ליכולתן לשפוך אור על מרכיביו של הסכסוך.עוד נזכיר, כי בעס"ק (ארצי) 7541-04-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה מרחב המשולש הדרומי – עיריית קלנסווה (2017) נדונה שאלת הפגיעה בפרטיות של עובדים שנדרשו להחתים כרטיס נוכחות ביומטרי. בית הדין הארצי לעבודה אזכר באותו ענין את שנקבע בפרשת איסקוב, ובכלל זה, כי יש לאזן את זכותו של העובד לפרטיות במקום העבודה אל מול זכות הקנין של המעסיק וחזר וציין כי "את האיזון יש לערוך בשים לב לאופי העובדה וטיבה, דרישות התפקיד ומהותו, סביבת העבודה, המדיניות הכללית במקום העבודה והצורך בהגנה מפני עבירות ונזקים מצידו של העובד". משכך, ולאחר שעיינתי בנספחים ושקלתי את טענות הצדדים, בהתאם לסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ותוך איזון בין זכות נתבע 1 לפרטיות לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק כפי שנקבע בהלכת איסקוב, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להורות בשלב זה על פסילת הנספחים מהתצהיר שהוגש מטעם התובעת.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המערער הגיש גם בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד פיטוריו, אולם בית הדין האיזורי דחה את בקשתו.

אמנם סעיף 11(2)(c) לאמנת האו"ם קובע כי מדינה זרה תהנה מחסינות במקרה של אכיפת יחסי עבודה, אולם האמנה לא אושררה על ידי מדינת ישראל, ולכן אינה מהוה חלק מהדין הישראלי.

לעניין זה מוסיף המערער, כי הענקת חסינות למשיבה תעודד גופים כמוה לפטר עובדים תוך הסתמכות על טענת החסינות לכשיתבקש סעד של השבה לעבודה, מבלי לתת את הדין על כך. במענה לטענות המשיבה ביחס לחסינות הקונסולארית מכוח אמנת וינה בדבר יחסים קונסולאריים משנת 1963 (להלן: אמנת וינה), טוען המערער כי זו מהוה משפט בנלאומי מנהגי אשר לא אומץ בדין הישראלי וממילא אינה יכולה לגבור על הוראת סעיף 4 לחוק החסינות.

בהמשך לכך, טוען המערער כי ייתכן שאכיפת צו השבה לעבודה, להבדיל מנתינתו, תהווה הפרה של חובת המדינה כאמור בסעיף 31 לאמנת וינה - אולם אין משמעות הדבר שיש לשלול את זכותו של העובד לבקש צו השבה לעבודה מלכתחילה.

כפי שקבענו בעיניין בחבח, "באותם מקרים בהם מתקיימים התנאים למתן חסינות למדינה זרה, גוברות ההצדקות לחסינות על השיקולים הנגדיים הנוגעים לתובע הבודד, מתוך ראייה מערכתית המנסה לאזן בין אינטרסים וערכים שונים". במקרה שלפנינו התביעה אף לא סולקה במלואה וכל עילותיו של המערער תוכלנה להמשיך ולהתברר, מלבד כך שלא יוכל לזכות בסעד של ביטול פיטוריו והשבתו לעבודה וגם לא בסעד החלופי שבקש ונגזר מכך (צו המונע מהמשיבה לאייש את התפקיד מחדש לפני שהוא מוצע למערער).

...

סעיפי הסכם ההעסקה אליהם הפנה המערער מתייחסים לדין החל על ההסכם, אולם לא מצאנו כי יש בהם משום ויתור מפורש של המשיבה על חסינותה, ואף המערער אינו טוען כך. יובהר כי עריכת בירור עובדתי בשאלת ויתור המשיבה על חסינותה ובשאלת תכלית ההסכמה בנוגע לתחולת הדין הישראלי מתייתרת לנוכח הקביעה כי הדין הישראלי כולל בתוכו את דיני החסינות במשפט הבינלאומי, כאמור לעיל.

משכך, לא מצאנו לנכון לדון בתחולת הסעיף (להרחבה בנושא ויתור על חסינות באמנת האו"ם, ראו הרפז, עמ' 245; Fox & Webb, עמ' 377-398).

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה ופסק דינו החלקי של בית הדין האזורי נותר על כנו.

זוהי תביעה שהגיש מר חגי שמואל (להלן - התובע) נגד התעשייה האוירית לישראל בע"מ (להלן - הנתבעת), למתן צו המורה על השבתו לעבודה, או לחילופין לתשלום פיצוי בסכום כולל של 465,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב וההגינות, פיטורים שלא כדין, ופגיעה בפרטיות.

ההליך בבית הדין - ראשיתו של ההליך בבקשה לצוי מניעה, אירעיים וזמניים, שהגיש התובע נגד הנתבעת ביום 24.8.20, למניעת פיטוריו ולמניעת היתנכלות בעבודה.

לא זו בלבד, במכתב הפיטורים הוצע לתובע להמשיך את ההעסקה עד ליום 15.10.20 בכפוף לכך שדמי המחלה ישולמו על ידי אגף השקום של משרד הביטחון, אולם התובע לא השיב להצעה זו אלא לאחר שהגיש את הבקשה לצוו מניעה, או אז הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יחסי העבודה ימשכו עד ליום 15.10.20, ובהמשך, במסגרת הדיון בהליך הזמני, סוכם כי יחסי העבודה ימשכו עד ליום 31.12.20.

...

כמו כן, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה, בו הליך הפיטורים עצמו נעשה כדין ובהתאם להסכם הקיבוצי, די בפסיקת סעד של פיצוי כדי לשרת אינטרסים שונים כמו האינטרס ההרתעתי.

אנו סבורים, אפוא, שנסיבות המקרה מתאימות לפסיקת פיצוי כספי.

סוף דבר - אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 140,000 ₪ (מאה ארבעים אלף ₪).

בכתב התביעה עתרה התובעת לצוו קבוע לאכיפת יחסי עבודה, ולחלופין פיצוי כספי בגובה 24 משכורות חודשיות, בגין פיטורים שלא כדין והפרת הסכם עבודה לתקופה קצובה.

מסיבות אלו ומנימוקים נוספו שפורטו, קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים: "סוף דבר: נוכח מכלול האמור לעיל - הטענות בנוגע לעילת הפיטורים הראויות לליבון מעמיק נוסף, הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים, שינוי הנסיבות, ומאזן הנוחות הנוטה לטובתה של המבקשת - מצאנו כי יש מקום להושיט למבקשת סעד זמני כמבוקש על ידה, עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית ובכפוף להבהרה בסעיף 10 לעיל, וכך אנו מורים...." [בר"ע 49234-02-18, פסק דין מיום 1.3.2018] בפסק דינו נתן בית הדין הארצי משקל לעובדה כי החל ממחצית חודש ינואר 2018, מר רז פלד ששמש כיו"ר האגוד במועד קבלת ההחלטה על הפסקת עבודתה של התובעת, כבר אינו מכהן בתפקידו ולכן מערכת היחסים העכורה בינו לבין התובעת כפי שהתגלעה בהליך, אינה מפחיתה מההצדקות שנמצאו למתן צו המניעה הזמני.

שאם לא כן, יפגעו זכויותיו הדיוניות של הנתבע להיתגונן רק בפני כתב התביעה שנימסר לו. נציין, כי בדיון שהתקיים ביום 23.6.2019, היינו למעלה משנה לאחר שניתן צו המניעה הזמני כנגד פיטוריה של התובעת, ותוך שהיא ממשיכה לעבוד באיגוד, הודיעה באת כוחה כי היא מבקשת שהות לשקול האם בכוונתה לתקן את כתב התביעה.

...

לכן הטענה ביחס לפרסומים אלו נדחית.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל מוחלט כדלקמן: התביעה לפיצוי כספי בגין פגמים בפיטורים – נדחית.

התביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 107,000 ש"ח. אשר להוצאות ההליך, בשים לב למשך ההליך ולתוצאתו ולאחר שנתנו דעתנו לחיוב האיגוד בהוצאות בגין ההליך הזמני בסך 10,000 ש"ח, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת בגין ההליך העיקרי שכר טרחה בסך 30,000 ש"ח והוצאות בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ד, (09 אוקטובר 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

בכתב התביעה עתרה התובעת לצוו קבוע לאכיפת יחסי עבודה, ולחלופין פיצוי כספי בגובה 24 משכורות חודשיות, בגין פיטורים שלא כדין והפרת הסכם עבודה לתקופה קצובה.

מסיבות אלו ומנימוקים נוספו שפורטו, קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים: "סוף דבר: נוכח מכלול האמור לעיל - הטענות בנוגע לעילת הפיטורים הראויות לליבון מעמיק נוסף, הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים, שינוי הנסיבות, ומאזן הנוחות הנוטה לטובתה של המבקשת - מצאנו כי יש מקום להושיט למבקשת סעד זמני כמבוקש על ידה, עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית ובכפוף להבהרה בסעיף 10 לעיל, וכך אנו מורים...." [בר"ע 49234-02-18, פסק דין מיום 1.3.2018] בפסק דינו נתן בית הדין הארצי משקל לעובדה כי החל ממחצית חודש ינואר 2018, מר רז פלד ששמש כיו"ר האגוד במועד קבלת ההחלטה על הפסקת עבודתה של התובעת, כבר אינו מכהן בתפקידו ולכן מערכת היחסים העכורה בינו לבין התובעת כפי שהתגלעה בהליך, אינה מפחיתה מההצדקות שנמצאו למתן צו המניעה הזמני.

שאם לא כן, יפגעו זכויותיו הדיוניות של הנתבע להיתגונן רק בפני כתב התביעה שנימסר לו. נציין, כי בדיון שהתקיים ביום 23.6.2019, היינו למעלה משנה לאחר שניתן צו המניעה הזמני כנגד פיטוריה של התובעת, ותוך שהיא ממשיכה לעבוד באיגוד, הודיעה באת כוחה כי היא מבקשת שהות לשקול האם בכוונתה לתקן את כתב התביעה.

...

לכן הטענה ביחס לפרסומים אלו נדחית.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל מוחלט כדלקמן: התביעה לפיצוי כספי בגין פגמים בפיטורים – נדחית.

התביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 107,000 ש"ח. אשר להוצאות ההליך, בשים לב למשך ההליך ולתוצאתו ולאחר שנתנו דעתנו לחיוב האיגוד בהוצאות בגין ההליך הזמני בסך 10,000 ש"ח, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת בגין ההליך העיקרי שכר טרחה בסך 30,000 ש"ח והוצאות בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ד, (09 אוקטובר 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.