ביום 10.12.2017 הגישו המבקשים לבית משפט קמא בקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בתביעתם, בו התבקש בית משפט קמא להורות למשיב להמנע מבצוע כל פעולה של פינוי, או תפיסת חזקה בדירה, וכן להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בהם פתח המשיב (תיק 505183-09-17 של לישכת ההוצאה לפועל בחיפה).
אי-מתן הסעד הזמני בדבר עיכוב ביצוע הפינוי, יביא לפינויו של איימן מן הדירה, וזאת בשעה, שעל-פי הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין ביום 16.3.2016 (ב-ת"א (שלום חיפה)
5851-03-14), איימן יוכל להמשיך להתגורר בדירה, בכפוף לתשלום 30,000 ₪ על חשבון חוב דמי השכירות (לפי סעיף 6.1 של הסכם הפשרה), וכן בכפוף לתשלום סך של 5,000 ₪ מידי חודש החל מיום 1.4.2016 ולמשך 42 חודשים (סעיף 6.2 של הסכם הפשרה).
...
בענייננו, קבע בית משפט קמא (בפיסקה 16) של החלטתו מיום 27.5.2018:
"אולם, אף אם יתברר בתום ההליך כי יש ממש בטענות אלה, לא שוכנעתי כי יש מקום להותיר את צו המניעה על כנו, נהפוך הוא."
יחד עם זאת בהמשך, כאמור, אִפשר בית משפט קמא למבקשים להפקיד את מלוא הסכומים הנדרשים על פי ההסכמים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולרבות הפיצוי המוסכם, על פי דרישה כספית מפורטת שתומצא על ידי עו"ד מזור בשיתוף המשיב, כשעל פי חישובו של עו"ד מזור, היתרה לתשלום מסתכמת ב-1,222,645 ₪.
לפיכך, אני מקבל את בקשת רשות הערעור, שדתי בה בהתאם לתקנה 410 של התקנות, כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה, ומורה על ביטול החלטותיו של בית משפט קמא מיום 27.5.2018 ומיום 20.6.2018, וקובע, שהסעד הזמני של עיכוב פינוי הדירה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין בהליך המתנהל בפני בית משפט קמא במסגרת ת"א
16223-12-17, וזאת בכפוף ל:
המצאת התחייבות עצמית של שני המבקשים לפי תקנה 365(ב) לתקנות סדר דין אזרחי.
לעניין פסיקת הוצאות המשפט בהליך זה, אציין כי לאחר ששקלתי בדבר, ומכיוון שטיעוני המבקשים חרגו מן הסוגיה עליה נסובה בקשת רשות הערעור, אני קובע, שלא יהא צו להוצאות בהליך שבפניי (זאת לאחר שכבר הבאתי בחשבון את האמור בסיפא של החלטתי מיום 7.9.2018).
