בחלוף כשבע שנים מהחתימה על ההסכם שקבל תוקף של פסק דין, בחודש אוגוסט 2017, פנתה למשיב העיתונאית --- ומסרה לו שהיא ערכה כתבת תחקיר אודות היתנהלותו עם המנוחה ויש להם הקלטות שמלמדות שהוא ניצל את המנוחה בהיותה חסרת ישע, לרבות בהקשר מיני והיא בקשה את תגובתו.
המשיב סרב להגיב ואמר לה שקיים צו איסור פירסום על נושא זה ואולם, לאור חששו שהכתבה תפורסם וייגרם נזק אדיר לשמו הטוב, הוא הגיש בקשה לצוו מניעה זמני כנגד ---, ערוץ --, המערערת, אחותה ומשיבים נוספים והוא אף הגיש בחודש אוגוסט 2017 "תביעה לאכיפת פסק דין וצו איסור פירסום, אכיפת הסכם שקבל תוקף של פסק דין וצו מניעה קבוע" (להלן: התביעה).
...
לפיכך, ניתן היה לסיים כאן את פסק הדין ולקבוע שדין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בכפוף לביטול החיוב הכספי החודשי שהוטל בסעיף 43 לפסק הדין וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.
לסיכום
לאור האמור הנני מורה על מחיקת הסעדים 2 ו-3 מכתב התביעה (ס' 2-3 לכתב התביעה) אלא אם כן תוגש התנגדות לעניין זה מטעם מי מהצדדים בתוך 7 ימים".
מכאן, שלכאורה בית המשפט קמא כלל לא היה מוסמך להיעתר לסעדים 3-2 לכתב התביעה מאחר שהם נמחקו יותר משנתיים לפני שניתן פסק הדין.
למרות זאת, בית המשפט החליט כי: "ההתנגדות נדחית זה מאוד רלוונטי" (עמ' 85 שורה 20 עד עמ' 86 שורה 2).
בקשה זו של המשיב נדחתה על ידי בית משפט קמא בו ביום בנימוק כי "בית המשפט נתן החלטה מנומקת אשר מגלה כי אין לו סמכות בעניין ולפיכך אין מקום לעיון מחדש ...". בהעדר כל התייחסות במסגרת פסק הדין להחלטת המחיקה כמו גם להחלטה שדחתה את בקשת המשיב לביטולה ובפרט בהיעדר כל קביעה של בית משפט קמא לפיה מצא לנכון לסטות מהן, הרי שכוחן של שתי החלטות אלה יפה גם למועד בו ניתן פסק הדין והמסקנה המתבקשת היא כי הסעדים ההצהרתיים שניתנו בסתירה להן ניתנו אך מחמת שגגה.
סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור בחלקו במובן זה שפסק הדין יעמוד בתוקפו ואולם הוראת סעיף 58 ב לפסק הדין הקובע כי "הבקשה למתן סעד הצהרתי הקובע כי הנתבעת 1 הפרה הפרה יסודית את סעיפים 22-24, 26-29 ו– 30 להסכם הפשרה, מתקבלת", תבוטל.
