בית המשפט קמא הוסיף וחייב את המערערים בהוצאות בסך של 15,000 ש"ח.
בהמשך לפסק הדין החלקי, הוגש ביום 24.5.2021 תצהיר מטעם המשיבים, אליו צורפו המסמכים הבאים:
· מיסמך מיום 15.1.1975, הממוען על המנהל, נושא כותרת "הודעה על העברת בעלות", ולפיו חלקה 49 נמכרה בשלמות כנגד הסך של 326.50 ל"י.
· הצהרה לצורך מס שבח מקרקעין, שהתקבלה ברשויות מס שבח ביום 20.12.1974, ולפיה חלקה 49 נמכרה, ביום 29.9.1953, מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כנגד סך של 326.50 ל"י.
· מיסמך נושא כותרת "חישוב תמורה", בלא תאריך ובלא חתימה, המכפיל את שטח חלקה 49 – 27.203 דונם – בסך של 12 ל"י לדונם, ומתקבלת התוצאה: 326.50 ל"י.
בהמשך לאמור ובהתאם להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא ביום 27.5.2021, הגישו המשיבים את המסמכים הבאים:
· תעודת עובד ציבור הכוללת תחשיב, התואם את ההלכה הפסוקה הרלוואנטית, לפיו סך של 326.50 ל"י, עומד, נכון ליום 14.4.2021, על סך של 16,615.30 ש"ח.
· תצהיר, אליו צורף עותק משטר מכר, שנחתם בין 29.12.1974, המעיד לכאורה על העברת חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כנגד הסך של 326.50 ל"י. יצוין כי השטר חתום, הן בשם האנ"ן והן בשם רשות הפיתוח, על ידי אותו אדם – מר משה גת.
גרסת המשיבים, הנתמכת לטענתם במסמכים שהוגשו, הייתה כי עסקת המכר נערכה ביום 29.9.1953, אולם מיסמכי ההעברה המעידים על כך נערכו ונחתמו ביום 29.12.1974.
בנוסף, ביום 1.8.2021 הגישו המערערים "בקשה למתן צו להמצאת מסמכים מרשות המיסים ומתן הוראות". בבקשה זו נטען כי המסמכים המבוקשים נדרשים לצורך גיבוש טענה לתמורה חלופית שמגיעה למערערים בגין העברת חלקה 49; וזאת בזיקה לסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים הקובע כי האנ"ן, בעת שהנו מוכר נכס לרשות הפיתוח, לא ימכור אותו במחיר הפחות מ-"שוויו הרישמי" של הנכס (המונח "שווי רישמי" מוגדר, לפי חלופות שונות, בסעיף 19(ד) לחוק נכסי נפקדים).
בית המשפט קמא דחה את הבקשה, בהחלטה מיום 30.9.2021 מטעמים של הרחבת חזית:
"עיון מדוקדק בכתב התביעה מלמד כי בשום מקום בו לא הועלתה טענה לפיה שווי המכר בעיסקה שבין הנתבעים 3-2 חורג מן המחוייב לפי סעיף 19 לחנ"ן. לא נטען בתביעה מאומה באשר לתנאי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים [...] לא נמצאה שמץ טענה בכתב התביעה שלפיה, נמכרה חלקה 49 בסכום שהוא 'פחות משוויו הרישמי של הנכס' (כלשון סעיף 19 הנ"ל). טענה זו מועלית לראשונה בתשובת התובעים לתגובת הנתבעים לבקשה. נסיונות התובעים להרחיב עתה את חזית התביעה לעניין זה, מקומו לא יכירנו..."
ביום 24.3.2022 ניתן על ידי בית המשפט קמא פסק הדין המשלים, ובו, בין היתר, הקביעות הבאות:
בית המשפט קמא הפנה להחלטה שניתנה על ידו, ביום 30.9.2021, שקבעה כי המערערים אינם יכולים להעלות טענה הנסמכת על הוראת סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים.
בית המשפט קמא ראה במסמכים שהוגשו מטעם המשיבים כמספקים להוכחת הטענה לפיה חלקה 49 נמכרה במלואה, בעיסקה מיום 29.9.1953, מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כנגד סך של 326.50 ל"י.
בית המשפט קמא העיר כי המערערים לא פעלו לאיתורו של אותו משה גת החתום על שטר המכר; והוסיף וקבע כי די בשטר המכר, משנת 1974, כדי להעיד על קיומה של העסקה משנת 1953, אף אם לא מוצג ההסכם במסגרתו בוצעה.
...
כך, לדוגמא, הוצג במסגרת ההליך בפני בית המשפט קמא מסמך של ישיבת המינהל מיום 14.7.1970, תחת הכותרת "ריכוז וחליפין בין רשות-הפיתוח לבין יורשי המנוח דרוויש סמארה חמדאן – כפר כנא", המתייחס ליורשי המנוח כ-"שותפים ב-18 חלקות שונות בכפר כנא", ולפיו "הגענו לסיכום על חליפין עם היורשים הנ"ל". בהמשך המסמך מצוין כי מסתבר שבמסגרת החליפין מקבלת רשות הפיתוח את חלקה 49 במלואה, שחלקה עולה על החלקים הקטנים של רשות הפיתוח בחלקות האחרות, ומכאן שמעבר לחליפין עצמו ישולם ליורשי המנוח סכום כסף מסוים.
סבורני כי המסכת העובדתית, כפי שפורטה בתחילת פסק דין זה, לרבות לעניין פעולותיו של האנ"ן כלפי המערערים, מקשה, מאוד, לקבוע כי היה על המערערים להתמודד עם גרסה לפיה חלקה 49 הועברה לרשות הפיתוח עוד בשנת 1953, במועד מוקדם כלשהו.
וביישום לענייננו: הגם שקיימות בתיק ראיות לגבי שווים של המקרקעין בסמוך למועד ביצוע העסקה – שלהי דצמבר 1974 – הרי משלא ניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע את טיעוניהם בעניין זה, אין מנוס מהחזרת התיק, להשלמה, לבית המשפט קמא.
התוצאה
לאור כל האמור, הנני מציע לחבריי כי נקבל את הערעורים, במובן זה שייקבע כדלקמן:
· חלקה 49 נמכרה על ידי האנ"ן לרשות הפיתוח רק בשלהי דצמבר 1974.
