בקשה לצו הפסקת עבודה ומניעת פעולות לפי חוק התכנון והבנייה

כתב האישום ורקע כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בתאריך 18.06.18 המייחס להם עבירות של אי קיום צו הפסקה שפוטי, עבירה לפי סעיף 240 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק"), בנוסחו לפני תיקון 116 לחוק (החל משנת 2015 ועד ליום 24.10.17); אי קיום צו, עבירה לפי סעיף 246 לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116 (החל מיום 25.10.17 ואילך); ביצוע עבודות בניה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 145, 204 (א) , 208 לחוק, בנוסחו לפני תיקון 116 לחוק; שימוש ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) בצרוף סעיף 208 לחוק, בנוסחו לפני תיקון 116 (החל מיום 15.11.16 ועד ליום 24.10.17) ; שימוש אסור , עבירה לפי סעיף 243(ד) בצרוף סעיף 243(ו) לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116 (החל מיום 25.10.17 ואילך) והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד, עבירה לפי סעיף 254 לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116 לחוק, בצרוף סעיפים 204 ו- 253 לחוק, בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק.

לגופו של עניין נטען, כי במסגרת בע"א 10016-10-12 ניתן ביום 10.10.12 צו הפסקת עבודה ומניעת פעולות כנגד המבקש 3 וכנגד מר שלמה שחורי.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

שנית, אשר לסכסוך הנטען בין אביו של המבקש 3 לאביו של ראש העיר לא צורפו כל אסמכתאות שיש בהן ללמד על מניע פסול בהגשת כתב האישום ולכן דין הטענה להידחות בשלב.

בנסיבות אלה, כאשר לא הוגש כתב אישום כנגד מר שחורי על רקע אותן הצהרות של המבקשים עצמם אין כל בסיס לטענה בדבר אכיפה בררנית והתוצאה היא שדין הטענה להידחות.

נוכח כל המפורט לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום שהוגש כנגד המבקשים נדחית.

בפני ערעור הנאשם (להלן: "המערער") על גזר הדין של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופטת ג'ני טנוס), שניתן ביום 22.12.22 ובגדרו נדון המערער, אשר הורשע על פי הודאתו בעבירות של ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"); שימוש במקרקעין ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק; אי קיום צו הפסקה מינהלי לפי סעיף 237 לחוק; אי קיום צו הפסקה שפוטי לפי סעיף 240 לחוק; ואי קיום צו זמני למניעת פעולות לפי סעיף 249 לחוק.

כן נקבע כי הנטל להוכיח כי קבלת היתר הבניה מצויה בפתח, ולמצער שקיימת אפשרות לקבל היתר בתוך פרק זמן סביר, מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה ובעניין זה ניצבת משוכה גבוהה בפני המבקש ואין די בטענות בדבר קיומו של הליך תיכנוני כלשהוא [ראו: ע"פ 4450/20 אגבאריה נ' מדינת ישראל הועדה המחוזית לתיכנון ובניה חיפה (14.10.2020); רע"פ 4877/18 אלאטרש נ' מדינת ישראל (04.09.2018)].

...

דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את המסמכים שצורפו ואת גזר הדין של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור נגד גזר הדין מהטעם שלא נפל בו כל פגם המצדיק התערבות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

ביום 12.5.04 הגישה המערערת לבית משפט השלום בפתח תקווה, בקשה לצוו שפוטי למניעת פעולות, לפי סעיף 246 לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה-1965 [להלן – החוק], כנוסחו טרם תיקון 116, זאת לאחר שמפקח הועדה מצא בבקורת שנערכה, כי בוצעו עבודות גמר והכנה לאיכלוס הדירות ולמעשה כבר אוכלסו 35 דירות, חרף התראה שנשלחה בעיניין זה. בו ביום ניתן צו כמבוקש לפיו יש להמנע מאכלוס הדירות ושטחי המסחר עד להשלמת תנאי הבניה והאכלוס וקבלת טופס 4 [ב"ש (פ"ת) 2308/04].

יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן, אשר התייחסו, אמנם, לתכליות סעיף 239 לחוק התיכנון והבניה, עובר לתיקונו, אך הם משקפים גם את תכליותיו של צו ההפסקה השפוטי, לפי סעיף 236 לחוק, שניכנס לתוקף במסגרת תיקון 116, תשע"ז-2017: "מכאן, שלא ניתן לומר שסעיף 239 מיועד רק למניעה דחופה ומיידית של יצירת עובדות בשטח, אלא תכליתו היא גם למנוע המשך שימוש החורג מהוראות החוק. אמנם, במקום אחר ציינתי ביחס לסעיף 239 לחוק כי 'בבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית.' [...] אולם, אין בכך כדי לומר שזוהי תכליתו היחידה של הסעיף. התכלית המניעתית עליה עמדתי בעיניין מור, היא בהחלט התכלית למנוע 'יצירת עובדות חדשות בשטח', אך לצידה עומדת גם התכלית למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן" ( מודיעין (17.07.2011); וראו גם, רע"פ 543/12 מסיבות אחים כץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה באר טוביה  (29.04.2012)).

...

גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.

ראשית, אין בידי לקבל את טענת המבקשים, לפיה לא היה מקום להוציא צו הפסקה שיפוטי בעניינם, מאחר שלשיטתם, תכליתו היחידה היא למנוע בניה בלתי חוקית.

לשונו של סעיף 236(א) ברורה, בהעניקו לבתי המשפט את הסמכות להוציא צו הפסקה שיפוטי, וגם את שיקול הדעת אם להפעיל סמכות זו במקרה פרטני זה או אחר – "רשאי בית המשפט...". אף לדעתי, בנסיבותיו של מקרה זה, אין להיעתר לבקשה להוצאת צו הפסקה שיפוטי ודין הערעור להידחות, מטעמים אלה: כפי שאמרה בהגינותה ב"כ המלומדת של המערערת, יישומו של הצו אינו מעשי.

אלא, שעוקצו של טיעון זה מוקהה במידה רבה, הן לנוכח השנים הרבות שעברו ושבהן לא נקטה המערערת בצעדים שבסמכותה; והן לנוכח הידיעה, שהיא נחלת הכלל, שאפילו בתרחיש האופטימי ביותר, יעברו חודשים רבים (או שנים) עד שניתן יהיה להתחיל בהסרת המחדלים הבטיחותיים, קל וחומר לגבי מועד סיומן של ההתאמות הנדרשות; סוף-דבר: הערעור נדחה, הגם שלא רק מטעמיו של ביהמ"ש קמא הנכבד.

בפני בקשה לביטול צו הפסקת עבודות מינהלי שניתן כנגד נכס ברחוב אליהו גולומב מספר 17א ב-בב"נ 71941-07-23 (להלן: "הצוו הראשון"), ושתי בקשות לביטול צו מניעת פעולות והפסקת עבודות שפוטי שניתן על ידי ביום 3.8.2023 כנגד שני נכסים ברחוב גולומב מספר 17א (בב"נ 7948-08-23) ו-19א (בב"נ 7962-08-23) (להלן בהתאמה: "הצוו השני והשלישי").

ראיה לחומרה היתרה שהמחוקק מייחס לעבירות בנייה היא הוראות סעיף 229 שמסייגות את סמכות בית המשפט לביטול צוים רק מקום שנימצא כי לא היתקיימו הדרישות למתן הצוו או "שוכנע כי נפל הצוו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצוו". השאלה העיקרית היא, איפוא, האם עמדו המבקשים השונים בנטל להראות כי העבודה נעשתה כדין.

תכלית ההוראה הקבועה בחוק התו"ב לפיה את הצוו ייתן מהנדס העיר תכליתה שמהנדס מוסמך ייבחן את הראיות והמידע התיכנוני שמביאים בפניו פקחי בנייה שהם לא תמיד בעלי הכשרה פורמאלית בעניינים אלו.

למותר לציין כי ככל שיופרו ההתחייבויות אין במימוש הערבויות כדי למצות את מיגוון הפעולות וההליכים לפי החוק העומדים לרשות המשיבה למניעת השמוש האסור.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי ניתן לקבל את הבקשה בתנאים אשר יבטיחו אי ביצוע שימוש אסור ומתו אפשרות למשיבה לפעול במהירות למתן צווי הפסקה לאותו שימוש, אם יתבצע.

סיכומו של דבר: אשר על כן, לאור השיקולים שפורטו לעיל אני מוצא לקבל את הבקשות בתנאים, היות וכאמור במאזן הכולל ישנן ראיות ממשיות בדבר עבודות הכנה לשימוש אסור לצד אי סתירת טענות המבקשים כי מדובר בשימוש עתידי מותר.

לפיכך, אני קובע כי המשך העבודה והשימוש בדירות יהיה מותר רק אחרי שיתמלאו התאים הבאים: כל אחד מהמבקשים יתחייב להמנע מביצוע עבודה או שימוש אסור בנכס במשך שלוש שנים ממועד החתימה.

כך נקבע, על ידי בית המשפט העליון: "אשר לטענה לעניין פרשנות סעיף 221, מצאתי כי אין ממש בטענות המבקש,... המבקש סבור למעשה, כי צירוף המילים ״שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה״, כולל גם מצב דברים בו הבנייה לא הסתיימה למעלה משישה חודשים בטרם הוצאת הצוו, אלא הופסקה מסיבות אחרות. המשיבה, כאמור, סבורה כי בדין דחה בית משפט קמא טענה זו. עמדה זו מקובלת עליי... בהקשר זה, ראוי להדגיש כי סעיף 221 בנוסחו הנוכחי נוסח במסגרת תיקון מס׳ 116 לחוק התיכנון והבניה, אשר תכליתו המרכזית היא ייעול הליכי האכיפה תוך צימצום האפשרות להותיר בנייה בלתי חוקית ושימושים אסורים על כנה (ראו, למשל: רע״פ 5790/19 עזון נ׳ מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה (21.1.2020)). טענת המבקש היא למעשה כי יש לפרש את הסעיף באופן שיצמצם את סמכות האכיפה, ולא ירחיב אותה. טענה זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף, עם רוח החוק, עם מטרת התיקון ועם השכל הישר... זאת ועוד, יוער כי ממילא בית משפט זה כבר נידרש לשאלה דומה, ומצא כי ״בעת בחינת מועד סיום הבניה של מבנה לא חוקי זה או אחר – יש לראות את המבנה כמכלול. קביעה אחרת עלולה להוביל למצב דברים אבסורדי, שכן לעיתים אי החוקיות מתגלה אך לאור בחינת מכלול המבנה. וזאת לאור מהותו וייעודו. קביעה כזו אף תהא מנוגדת לתכלית סעיף 221 לחוק התיכנון והבניה, שנועד לאפשר לרשויות לפעול במהירות וביעילות למיגור הבניה הבלתי חוקי עוד בשלביה הראשונים״ (ראו: רע״פ 7314/21 חוסין נ׳ היחידה הארצית לאכיפה (31.10.2021))". [הדגשות לא במקור] ראו עוד, בענין המועד לסיום העבודות: בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 497 (1984), שם נקבע כי המועד לסיום העבודות הוא המועד בו הושלמו רכיבי הבנין שיאפשרו איכלוס כמקובל על ידי בני אדם; ע"פ (תל אביב-יפו) 71637/06 אחמד אלעוברה נ' עריית רמלה [פורסם בנבו] (25.02.2007), שם נקבע כי המבחן האם מדובר בבניין ש"הקמתו נסתיימה" הנו מבחן אובייקטיבי, והוא, האם יש צורך לבצע בבניין עבודות נוספות או לקבוע בו עובדות נוספות לשם הכשרתו למילוי ייעודו; עפ"א (חי') 54143-04-19 אברהים אבו אל היגא נ' מדינת ישראל, פסקה 34 [פורסם בנבו] (12.06.2019), נקבע כי מקום שהמערער בונה ביניין שהוא "חטיבה אחת" שלא ניתן לחלקה, הוא בונה את המבנה בשלבים, אין כל הגיון לפרשנות שלפיה חלקים בבנייה שבוצעו בתקופה שקדמה להוצאת הצוו בשישה חודשים יהיו חסינים מפני הוצאת צו ההריסה, לו יוכח כי שלב נוסף התווסף לפני חלוף שישה חודים מיום מתן הצוו.

גם ברע"פ 3187/15 חטיב נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה לב הגליל [פורסם בנבו] (22.02.2016), אשר אף בו הוצא צו הריסה מינהלי לאחר שצו הריסה קודם בוטל, בשל פגם פרוצדוראלי שנפל בהתייעצות, נפסק כי ניתן לרפא את הפגם ולהוציא צו הריסה שני בהתמלא הנידרש על פי החוק.

בעוד שתכליתו של צו ההפסקה היא לגרום להקפאת העבודות, על מנת לצמצם ככל הניתן את הנזק שניגרם לאנטרס הצבורי ולמערך התיכנוני עקב ביצוע אותה עבודה אסורה, ובכך למנוע המשך גרימת הנזק, תכליתו של צו ההריסה המינהלי היא להסיר אותה עבודה אסורה שכבר בוצעה, ובכך לתקן את הנזק שניגרם בפועל.

...

לנוכח האמור לעיל, לא ניתן לומר כי קיים צפי תכנוני או שהיתר הבניה נמצא בהישג יד. לנוכח כל המפורט לעיל, דין הבקשה לביטול הצו להידחות.

כפי שנקבע לא אחת, אין לאפשר שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר תכליתה של הבקשה להביא ל"דחיית הקץ", בניסיון למנוע ללא הצדקה וללא כל בסיס בדין את ביצועו של צו ההריסה של מבנה בלתי חוקי (ראו והשוו רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.12.2015)).

סוף דבר לאור שפורט, משאין חולק כי המבנה נבנה והוקם ללא היתר, טרם חלפו שישה חודשים מיום שהסתיימה העבודה האסורה, וכן המבנה טרם אוכלס, ומשנקבע כי לא נפלו פגמים בהוצאת הצו בוודאי לא פגמים חמורים שמצדיקים ביטולו, ובנסיבות בהן היתר הבניה אינו מצוי בהישג יד, דין הבקשה לביטול צו ההריסה להידחות.