ביום 26.2.23 הגישה המבקשת (להלן: "האם") בקשה ליישוב סיכסוך, ומיד למחרת, ביום 27.2.23 עזבה האם עם הקטין את הבית בXXX באופן חד צדדי ועברה להתגורר בבית אימה בעיר האחרת, לטענתה בשל אלימות מילולית ואיומים של המשיב (להלן: "האב") כלפיה.
ברם במסגרת החלטתו של בית המשפט בתיק צו ההגנה, קבע בית המשפט לאחר ששמע את הצדדים באריכות רבה, שתי קביעות עובדתיות הרלוואנטיות לענייננו: ראשית "בשלב זה, ולאחר ששמעתי באריכות רבה את שני הצדדים יחד, נחה דעתי כי המעבר של האשה עם בנה הפעוט לעיר האחרת לא נעשה על דרך של תחבולה והתחכמות, ומתוך ניסיון למנוע כל קשר בין האב לבנו הקטין, אלא בשל לחץ נפשי שנוצר בעקבות מספר שבועות של מחלוקות ומאבקים בתוך בית המשפחה, עובר לפרידה כאמור..."; אך יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע באופן מפורש, וזאת כאמור לאחר ששמע את הצדדים באריכות רבה, כי: "אינני מקבל כלל את הטענות שעוררה ב"כ המבקשת לפיהן קיים חשש כלשהוא בדבר אלימות של המשיב כלפי המבקשת, ובודאי שאין בכדי טענות שכאלה כדי להשליך על מערכת היחסים בין האב לבנו. יש לזכור כי נתק בין אב לבנו עלול גם לגרום לנזק רב לקטין שזקוק לשני הוריו לצורך התפתחותו התקינה" (סעיף 2 להחלטה שם).
...
ברם במסגרת החלטתו של בית המשפט בתיק צו ההגנה, קבע בית המשפט לאחר ששמע את הצדדים באריכות רבה, שתי קביעות עובדתיות הרלוונטיות לענייננו: ראשית "בשלב זה, ולאחר ששמעתי באריכות רבה את שני הצדדים יחד, נחה דעתי כי המעבר של האישה עם בנה הפעוט לעיר האחרת לא נעשה על דרך של תחבולה והתחכמות, ומתוך ניסיון למנוע כל קשר בין האב לבנו הקטין, אלא בשל לחץ נפשי שנוצר בעקבות מספר שבועות של מחלוקות ומאבקים בתוך בית המשפחה, עובר לפרידה כאמור..."; אך יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע באופן מפורש, וזאת כאמור לאחר ששמע את הצדדים באריכות רבה, כי: "אינני מקבל כלל את הטענות שעוררה ב"כ המבקשת לפיהן קיים חשש כלשהו בדבר אלימות של המשיב כלפי המבקשת, ובוודאי שאין בכדי טענות שכאלה כדי להשליך על מערכת היחסים בין האב לבנו. יש לזכור כי נתק בין אב לבנו עלול גם לגרום לנזק רב לקטין שזקוק לשני הוריו לצורך התפתחותו התקינה" (סעיף 2 להחלטה שם).
החלטת בית המשפט מנומקת היטב, מעוגנת בחוק והלכה הפסוקה, תוך שהינה סוקרת את השתלשלות ההליכים, תוך הבאה בחשבון שהאם נקטה בפעולה חד צדדית, ללא הגשת בקשה מקדימה למרות התיק הפתוח שהיא עצמה פתחה אותו יום אחד טרם המעבר, ולמרות טענותיה בדבר חששה מאלימות האב, בימ"ש בצו ההגנה השתכנע, כאמור לאחר ששמע את הצדדים באריכות רבה, כי טענות אלו אינן נכונות כלל: "אינני מקבל כלל את הטענות שעוררה ב"כ המבקשת לפיהן קיים חשש כלשהו בדבר אלימות של המשיב כלפי המבקשת" (צוטט בסעיף 4 לעיל); קרי: האם באופן חד צדדי הרחיקה את הקטין מהאב מרחק רב של כ-120 ק"מ, מרחק המצריך נסיעה של שעה וחצי לפחות לכל כיוון, כך שלא יכולה להיות מחלוקת שמדובר בפגיעה מהותית באב ובקשר שלו עם הקטין, כל זאת ללא שהייתה לה כל הצדקה למעשה החד צדדי, בוודאי לא הצדקה דחופה שכן בית המשפט בצו ההגנה שמע את הצדדים באריכות וקבע קביעה עובדתית שטענות המבקשת בדבר אלימות המשיב איננן נכונות כלל! כך שלכל הפחות היה על המבקשת לפנות לביהמ"ש בתיק הי"ס אותו פתחה כאמור יום אחד טרם המעבר ולבקש את רשות ביהמ"ש.
בימ"ש קמא מוסיף כי בחן את טענות הצדדים ושקל היטב את: המשמעות של הרחקת הקטין מאביו באופן שאינו מאפשר קשר תקין, רציף ומשמעותי; המרחק אשר אינו מאפשר שהות תדירה; הוראות החוק בעניין קביעת מקום מגורי הקטין בהסכמה או בהחלטה שיפוטית; הנסיבות שהובילו למעבר האֵם; העקרונות של בחינת טובת הקטין ולא שיקולים הנוגעים להורים; החשיבות שבבירור תביעה למעבר מקום מגורים באופן מעמיק ולא מתוך אילוץ הנובע מעובדות שנקבעו באופן חד צדדי; כל זאת ובהתחשב בכך שמדובר בבקשה לסעד זמני בגדרו של הליך ליישוב סכסוך.
המבקשת בבקשת רשות הערעור תוקפת את החלטת בית משפט קמא, ולמעשה חוזרת על כל טענותיה בפני בית משפט קמא תוך שהינה חוזרת שוב ושוב על חששותיה לאלימות מפני המשיב ושזו הייתה הסיבה לפעולתה החד צדדית, אלא, שמסיבות השמורות עימה בוחרת המבקשת שלא להתמודד עם הקביעה העובדתית של בית משפט בצו ההגנה, עליה הסתמך בית משפט קמא בהחלטתו מושא הערעור, כי בניגוד לטענות המבקשת לא קיים כל חשש בדבר אלימות מצד המשיב כלפי המבקשת, ובלשונו הברורה והחד משמעית של בית המשפט בצו ההגנה – אותו מצטט בית משפט קמא בהחלטתו מושא הערעור: "אינני מקבל כלל את הטענות שעוררה ב"כ המבקשת לפיהן קיים חשש כלשהו בדבר אלימות של המשיב כלפי המבקשת". ושוב נזכיר כי קביעה עובדתית זו נקבעה על ידי בית משפט בצו ההגנה "לאחר ששמעתי באריכות רבה את שני הצדדים יחד".
כאמור החלטתו של בית משפט קמא מושא הערעור הינה החלטה זמנית, ובמסגרת החלטה זו, כאשר לפני בית משפט אין חומר נוסף מלבד טענות הצדדים, רשאי היה בית משפט קמא להסתמך על קביעות עובדתיות של בית המשפט האחר בצו ההגנה, בפרט שבית המשפט בצו ההגנה מדגיש במפורש כי קביעה עובדתית זו נקבעה "לאחר ששמעתי באריכות רבה את שני הצדדים יחד".
בהינתן שזו הקביעה העובדתית, קרי שבניגוד לטענת האם לא היה כל חשש לאלימות המשיב, הרי שנשמטה ההצדקה לבצע את המעבר באופן חד צדדי, מבלי לבקש את רשות בית המשפט, בעוד התיק פתוח בגין הליך י"ס שהיא עצמה פתחה יום אחד טרם לכך.
סבורני כי בנסיבות הקונקרטיות, לאחר ששוכנע בית משפט קמא, כי לא הייתה כל הצדקה דחופה למבקשת להכתיב באופן חד צדדי מצב עובדתי הפוגע בקשר של האב עם הקטין ללא קבלת רשות מבית משפט, בפרט כאשר קיים תיק פתוח, בצדק בחן בימ"ש קמא את המעגל השני והוא את מידת הפגיעה של המעבר והמרחק הרב בקשר של האב עם הקטין כתוצאה ממעשה החד צדדי של האם והגיע למסקנה, נכונה לטעמי, כי מדובר בפגיעה מהותית ביותר ועל כן הורה על השבת המצב לקדמותו, תוך שכמובן ככל שהאם חפצה לשנות את המצב הקיים, והואיל ולא קיימת כל הצדקה דחופה לשינוי המצב הקיים, על האם לפעול כדין ולנקוט בהליך המתאים תוך שבבירור המעבר מקום מגורים ייבחן באופן מעמיק ולא מתוך אילוץ הנובע מעובדות שנקבעו באופן חד צדדי שלא הייתה לו כל הצדקה.
לא שוכנעתי כי החלטתו של בית משפט קמא איננה סבירה ו/או כי לא שקל את כל השיקולים, לרבות השיקולים הקונקרטיים, ועל כן אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
