ביום 3.1.2019 ניתן צו למעסיק, במסגרתו נידרש ליתן פרטים לגבי סביבת עבודתו של התובע.
התובע ביקש להפנות לפסק הדין של חברי, כב' השופט תומר סילורה בתיק בל (ת"א) 6747-03-17 אלעד סירוטה- המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.5.2019)(להלן- עניין סירוטה), במסגרתו נקבע כי יש למנות מומחה רפואי, עת אין חולק כי התובע נחשף לרעש מזיק אף בחלקו של היום בלבד.
(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק);
(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;
(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:
(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);
(ב) היום שבו, לדעת הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.
משכך, פסק הדין בעיניין סירוטה עליו נסמך התובע אינו רלוואנטי לעניינו, שכן שם נקבע כממצא עובדתי כי "23.התובע הציג דו"ח בדיקה מיום 26.7.15 המעיד על מפלס הרעש בסביבת עבודתו. על פי דו"ח זה במהלך כ- 70 דקות מיום עבודתו היה התובע חשוף לרעש מזיק של כ- 90 דציבל...".
סבורני, כי יש ליתן משקל מיוחד לדוח ניטור אישי אובייקטיבי, אשר מדד את רמות הרעש אליהן נחשף התובע, שכן מדובר בניטור רעש אישי הכולל בחובו הן את הרעש הישיר והממוקד והן את רעשי הרקע בכללותם במהלך אותו יום.
...
ויודגש, כי חשיפה חלקית לרעש אסור אינה מקיימת את תנאי הנזכר בחוק לעיל, ואפילו חלק מהמכונות הפיקו רעש של מעל 85 דיציבל, הרי שלפי הוראות החוק ניתן לעבוד במשך 8 שעות לצדן, דבר שלא התרחש במקרה דנא שכן אף לגרסת התובע (שאינה מקובלת עליי), הוא עבד על מכונה 5 שעות ביום, כאשר בחלק מהזמן עבד בניקיון מחוץ לאולם הייצור, במחסן ובמקומות אחרים שלא לידי המכונות.
אשר על כן, הגעתי למסקנה כי התובע לא נחשף לרעש מזיק התקפי או מתמשך כמשמעו בסעיף 84א(א)(1) לחוק.
התביעה נדחית.
