בקשה לפרשנות הסכם פשרה בסכסוך שכנים על גדר

לפני הגשת הבקשה למתן היתר בניה על ידי הנתבע, חתם הנתבע על הסכם עם בעל המיגרש השכן, מר עמוס רומנו (להלן: השכן), שהוא בבסיס המחלוקת בין הצדדים.

ההליך הנוסף הסתיים לאחר שהושג הסדר פשרה בין התובע לשכן על פיו נידרש התובע לשלם לשכן 60,000 ₪ (כולל הוצאות) והשכן התחייב לאפשר לתובע ביצוע עבודות בניה בחצרו, בגבול המיגרש המשותף למשך זמן מוגבל ובתנאים שפורטו בהסכם הפשרה (נספח ט' לתצהיר התובע).

הנתבע טען כי הסרוב של השכן לאפשר ביצוע עבודות בניה בחצרו נבע מסכסוך בין השכן לבין התובע ולא מההסכם עליו חתם הנתבע עם השכן.

עוד נטען בסיכומי הנתבע כי למעשה, לנוכח ההסכם עם השכן, חסך התובע הוצאות ממשיות שכן אותו הסכם היוה הרשאה להיתחברות למערכת הביוב של השכן ולשימוש בגדר שבנה השכן, והכל בעלות אותה שילם התובע, שהיא נמוכה משמעותית מהסכום שהיה נידרש לשלם, לו היה עליו לבנות גדר ומערכת ביוב עצמאית.

הובהר כי הקביעה מהו "מידע חשוב" תיעשה בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון, אך לא מדובר רק בפרטים שהצד השני לא יכול להשיג בעצמו, שכן פירוש מצמצם כזה היה שולל את משמעותו המיוחדת וחדשנותו של סעיף 12 לחוק החוזים.

...

העובדה שהנתבע נמנע מלטעון באותו מועד שאין כל מקום להתייחס לטענה זו שכן הדרישה לפיצוי זה לא פורטה בכתב התביעה, חקר חקירה נגדית עניינית בשאלה זו ואיפשר את הבירור העובדתי המלא, מחייבת את דחיית הטענה בשלב הסיכומים לפיה בית המשפט חייב להתעלם מהדרישה לפיצוי בראש נזק זה. לאותה מסקנה – לפיה אין לפסול "על הסף" את הטענה כי הוא זכאי להחזר הפיצוי ששילם לשכן, בשל העובדה שלא פורטה בכתב התביעה – ניתן להגיע בדרך אחרת, תוך שימוש בעקרון העל של תום הלב.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

מצאתי כי בנסיבות המקרה, אין מקום לחייב את הנתבע בהוצאות משפט או בשכ"ט עו"ד לטובת התובע, בשים לב לתוצאה הסופית, ועל כן אני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

בעקבות זאת פרץ סיכסוך בין התובעים לבין השכנים, ולטענת התובעים רק אז נודע להם מידי השכנים, דבר קיומם של הסכמי ההצמדה.

במקום רצועה צידית צרה ברוחב של כ- 1.1 מ' ובאורך של כ- 20 מ', קיבלו התובעים שטח שרוחבו מתפרש כימעט על כל רוחב חצרם המקורית (כ- 7 מ') ומאריך אותה לכיוון גבולה העורפי של החלקה (תוך הותרת דרך מעבר צרה לשכנים ברוחב של 80 ס"מ, המחברת בין שביל המעבר לבין חצרם העורפית של השכנים).

לנוכח השלכותיו האפשריות של הסכם הפשרה בין התובעים לשכנים על המשך התביעה כלפי המוכרים, הוריתי לתובעים לאחר אישור ההסכם להבהיר את עמדתם ביחס להמשך ההליך, כדלקמן: "בהמשך לפסק הדין שניתן כעת בין התובעים לנתבעים 1-2, אבקש מהתובעים להבהיר עד ליום 21.3.19 בשעה 13:00 את מעמד התובענה נגד הנתבעים 3-4, ובכלל זאת, ככל שההסכם אינו מסיים את ההליך, הצורך בחקירות כלל העדים ובכלל זאת מומחה בית המשפט שבשלב זה לא התבקש לבטל את זמונו.

יובהר, למען הסר ספק, כי בשל הטעמים האחרים שפורטו לעיל, מסקנתי לעניין קיום הפרדה פיזית בין שביל המעבר לבין החצר, באופן שאינו מאפשר להסיק באופן סביר כי השביל אינו חלק אינטגראלי מהחצר, לא היתה משתנה גם אילמלא ממצא זה. לשלמות התמונה יצוין, כי בהתאם להסכם ההצמדה משנת 1990, סוכם ששביל המעבר לא יגודר, אולם הסכמה זו, כפי שעולה מעדות התובע עצמו, הופרה במהלך השנים והוקמה בפועל גדר רשת.

...

לסיכום פרק זה: התובעים קיבלו פיצוי בגין הקצאת זכויות לשכנים בשביל המעבר, בדמות שטח חלופי לחצרם, בהיקף דומה לשטח של שביל המעבר.

מעבר לכך, כתב האישום לא הוגש בגין הפרגולות, ולכן גם הנזקים הנטענים אינם רלבנטיים לסוגיה זו. הפועל היוצא מהאמור הינו שהתובעים לא הוכיחו גם רכיב תביעה זה. סוף דבר מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה נגד הנתבעים 3-4 נדחית.

בהינתן השיקולים דלעיל, ובשים לב גם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) תש"ס-2000, מצאתי לפסוק כי התובעים ישלמו למוכרים הוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ₪.

בקשה לפרשנות הסכם פשרה.

בתיק זה תביעה ותביעה שכנגד שבמרכזן סיכסוך שכנים הנוגע לבניית גדר המפרידה בין חלקותיהם.

ג. במענה לפניית בא כוחם של עסייה, אגף ההנדסה בערייה הודיע כי במסגרת בקשה להיתר בנייה של גדר, הרשות המקומית מחייבת ביצוע גדר בנויה בטון, ומחופה בטיח משני צדיה, וכן ציין כי גובה הגדר הבנויה לא יעלה על 1.5 מ' או 1.8 מ' כהקלה ובהסכמת השכנים.

דורון נימקו את עמדתם כך: א. בהסכם הפשרה לא צוינה הגבלת מינימום לגדר, אלא הגבלת מאקסימום בלבד, עובדה התואמת את עמדת הרשות המקומית, שכלל אינה מחייבת בניית גדר ורק אם מוגשת בקשה למתן היתר בנייה, אזי קיימת דרישה לבניית גדר בטון עד לגובה 1.5 מ'.

...

פרשנות אומד דעתם של הצדדים, שראו להגביל לגובה מקסימלי בלבד, מובילה למסקנה כי הגובה המינימלי של גדר האבן הושאר לבחירתה של התובעת, וכיום – לבחירתם של דורון, שעומדים בנעליה.

לפיכך, אני מורה להמשיך בבניית הגדר לפי המפרט שהציע המומחה.

הנתבעים מתייחסים להליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים, אשר ניפתח נוכח פעולות שביצע התובע (הנתבע בהליך הקודם) להזזת גבול ההפרדה בין השכנים, אשר היה קיים עשרות שנים.

בכלל זאת העלו הנתבעים הצעה, לפיה יסכימו לבניית הממ"ד. התובע מסר: "אני אשקול זאת. פרושו של הדבר שאקבל תמורה שאני נותן 40 מטר ובתמורתו שאקבל 12 מטר. אני רוצה שלא יתנגדו שאבנה מרפסת". בתום הדיון, הודיעו הצדדים כי הגיעו ביניהם להסכמות במכלול הסוגיות השנויות במחלוקת וזאת במסגרת הסכם פשרה מפורט, אשר כלל 8 סעיפים.

כעולה מהמפורט לעיל, שאלת מיקומו של קו הגבול בין שני המגרשים והקמתה של גדר על קו הגבול המוסכם, היתה אחת השאלות המרכזיות שעמדו ביסוד המחלוקת בין הצדדים, והצדדים הגיעו לידי הסכמה מפורשת לגביה.

במקרה זה, הסכם הפשרה בין הצדדים אשר היתקבל בהליך הקודם וקיבל תוקף של פסק דין, נועד לסיים את הסיכסוך בין הצדדים בכל הנוגע לשאלת החזקה בשטח המריבה ובכלל זאת בשאלת מיקום קו הגבול והקמתה של גדר בקוו הגבול המוסכם.

צד להתדיינות המבקש לתקוף את פסק הדין מחמת טענה לפגם בהסכם הפשרה גופו, נידרש להגיש תביעה עצמאית המבוססת על עילות מתחום דיני החוזים (ביטול ההסכם ופסק הדין הנותן לו תוקף אינו יכול להעשות בדרך אינצידנטלית).

...

לפיכך, אין מקום לשוב ולדון במחלוקת האמורה, אשר הוכרעה בהסכמת הצדדים ואין לאפשר למי משני הצדדים לפתוח מחדש את חזית המריבה.

נוכח המפורט לעיל, דין התביעה להידחות על הסף.

במסגרת ת"א 5003/02 הגישה המבקשת (יחד עם בן זוגה, שאינו צד להליך הנוכחי), תביעה כנגד המשיבים, במסגרתה עתרה לקבלת פסק דין הצהרתי בדבר חלוקת השמוש בחלקה, ולחלופין למתן צו שיאסור על המשיבים לעשות שימוש בלעדי במחצית החלקה הקרובה לבית בו נימצאות דירות הצדדים, לרבות צו שיורה על הריסת מחסן וגדר שבנו המשיבים בחצר משותפת.

לאור התוצאה אליה הגעתי, ועל מנת שלא להעמיק את הסיכסוך בין התובעים לבין הנתבעים הגרים בשכנות, איני עושה צו להוצאות.

ביום 1.5.2016, ולאחר שהצדדים מיצו את ניסיונותיהם לסיים את ההליך בפשרה (ניסיונות שלא עלו יפה), היתקיים דיון נוסף.

בהקשר זה צויינו בעיניין "שרבט" הדברים הבאים: "פסק הדין או הצוו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הביזיון אלא צוים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד. צו שאינו ברור וחד משמעי אין רואים בהפרתו משום ביזיון בית משפט (ראו: רע"פ 7148/98, שם, בעמ' 348). לעיתים בית המשפט נידרש להליך של הוכחות על מנת לפרש את הוראות ההסכם כאשר לשונו אינה חד משמעית (128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד י"ג(2) 1448, 1451). עם זאת, אין מקום להפוך את הדיון למשפט מחודש בו יוגשו ראיות ויובאו עדויות מומחים, על מנת לברר את כוונת הצדדים. מכל מקום, הבירור צריך להניב קביעות ברורות שניתן לפעול על פיהן". בעניינינו טוענת המבקשת, כי המשיבים הפרו את פסק הדין ע"י ביצוע התוספות המפורטות בסעיף 5 לעיל.

...

סוף דבר נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לבקשה לשחזור התיק, שמלכתחילה הוגשה כבקשה אגבית שנועדה לשרת את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט.

על כן, אני מחייב את המבקשת בהוצאות המשיבים בגין ההליך הנוכחי בסך 2,500 ₪.