בקשה לפסילת הודאת נאשם בשל אי כיבוד זכותו להיוועץ בעורך דין

כאן המקום להתייחס לטענת ההגנה "לנזק ראייתי" - בהיעדר אפשרות לשיחזור ריח הסמים עקב שהוי המאשימה – טענה שמצאתי לדחותה מכל וכל: ביום 4.3.2020 נשלח לנאשם מכתב יידוע, אך הנאשם לא הגיב למכתב ובכך ויתר על זכותו לשימוע.

המסגרת הנורמאטיבית חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו קבע את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית, מאז קיימת הקפדה יתרה על זכויות נאשמים וחשודים בהליך הפלילי, ובהן הזכות להליך הוגן החל משלבי החקירה ועד לתום המשפט (וראו השלכות טענת אי חוקיות כבר בשלב בקשה להוצאת צו חפוש בבש"פ 1720/20 אוריך נ' מדינת ישראל (26.1.21)) (להלן: "עניין אוריך")).

משהודע לנאשם פעמיים על זכויותיו, הן בעיכוב והן בחקירתו באזהרה, ומשנשאל בחקירתו אם הוא מבין את האזהרה והבהיר בתשובה לשאלה ישירה של החוקר, כי הוא אינו מעוניין להיוועץ עם עורך דין, הרי שהודאתו נגבתה תוך הקפדה יתרה על זכויותיו.

אשר על כן סבורני כי רחוקה הדרך בין פסילת קבילות אמרת הנאשם בתשאול לבין פסילת הודאת הנאשם – והיא אינה עומדת ביישום מבחני הילכת יששכרוב על כל שלושת רכיבה המרכזיים [ראו לעניין זה את ע"פ ע"פ 10049/98 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012) שם קיבל בית המשפט כראיה קבילה הודאות נאשם, לאחר שהודאה קודמת שמסר בפני חוקרת מישטרה נפסלה; כן ראו פסק דינו של בית המשפט מחוזי תל-אביב לאחרונה, בע"פ (ת"א) 27963-07-20 משאיך נ' מדינת ישראל (23.2.21) (עליו הגיש המערער רע"פ 2161/21 שטרם נדון) – שם היתייחס בית המשפט לעתירת המערער לפסילת הודעות וקבע כי מדובר בראיות עצמאיות שאינן נגזרות מן החיפוש הבלתי חוקי ולכן אין מקום לפסול אותן].

...

כשלעצמי, אינני מקבלת אפוא את ההבחנה בין מרכז הבמה לירכתיה.

" סבורני כי המקרה דנן הוא דוגמה ל"שיח זכויות" שאימוצו יהווה הפרת האיזון הרגיש שבינו לבין "שיח הראיות" – באופן בלתי סביר.

לא לכך כיוון בית המשפט העליון, להבנתי, בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ואם נעשה אחרת עלולים אנו "לשפוך את התינוק עם המים". לאור האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973.

כן טען כי "יש לפסול את ההודאה הראשונה שמסר הנאשם 2 בחקירה, לרבות כל מה שנעשה בצמוד לחקירה וזו מהסיבה שמדובר בבחור ללא עבר, ללא מב"דים שכלל לא קיבל ייעוץ לפני חקירה. הזמינו אותו לתיק סמים, חקרו אותו כאילו על תיק סמים ובאמצע זה היתהפך לתיק רצח... זו פגיעה בזכויותיו של נאשם". ב"כ הנאשם 1 אותה עת (עו"ד פליקס פרטוק), הצטרף לדברים, טען כי גם לנאשם 1 אין טענת אליבי, וכי בשלב זה גם אין לו טענת "זוטא". בדיון שהתקיים ביום 8.1.19, הוסיף ב"כ הנאשם 2 בסוגיית אי מתן המענה, כי "אנו סבורים שזה לא תפקיד הסניגוריה לריב ביניהם ולתת לתביעה שאנו נעשה להם את העבודה. בתיק זה בפועל, הנאשם 2 מעליל הכל על נאשם 1 ונאשם 1 מעליל על נאשם 2 הכל. ולכן אני סבור שמתן מענה בצורה הזאת יכול בעצם להרע את מצבם של שני הנאשמים". יצוין, כי עם תום פרשת התביעה (ביום 25.6.19), חזר ב"כ הנאשם 2 והסביר כי בכוונתו לבקש במסגרת הסיכומים לפסול את אמרות הנאשם 2; וב"כ הנאשם 1 (עו"ד אלי בניה, אשר ייצג את הנאשם 1 מתחילת שמיעת הראיות ועד לסיום פרשת ההגנה) ציין, כי לטענת הנאשם 1 גירסתו במישטרה נימסרה בעקבות שיחה עם הבלש עדי חממי, אשר מסר לו את גרסת הנאשם 2 בחקירה.

נטען כי מדובר בתרגיל חקירה פסול, שנועד כדי למנוע מנאשם 2 את האפשרות לשמור על זכות השתיקה ולהיוועץ בעורך דין; ומאחר שנאשם 2 והוריו לא ידעו מה החשדות האמתיים המיוחסים לו, הם לא יכלו לשקול כראוי את השמוש בזכות השתיקה וזכות ההיוועצות.

לדבריו, לא תיעד זאת מאחר שלא חשב שזה מצריך תעוד, שכן זה קרה לאחר שהנאשם 2 נחקר והוזהר, מה גם שבשעות הלילה המאוחרות כבר יצרו קשר עם המשפחה והודיעו להם שלמחרת תתבקש הארכת מעצר בבית המשפט; ואינו יודע מדוע התובעת לא כתבה בנ/1 שהוא אמר לחבר שיש צורך בעורך דין, שכן הוא חושב שאמר לה זאת בשיחת הריענון (עמ' 253-257).

מעבר לעדויותיהם הברורות והאמינות של החוקרים, ובראשם רפ"ק מיכאלי שהיה אחראי על החקירה, לפיהן התיק נחקר תחילה בתחנת שדרות משקולי יעילות ונוחות בשל הקרבה לזירת הארוע, והחשד שהנאשמים קשורים לרצח התבסס רק במהלך השיחה בין הנאשם 2 למפקד הימ"ר; הרי שניתן לראות בבירור בסרטוני תעוד החקירה, כי חקירות הנאשמים, בעיקר בימים הראשונים, התנהלו בצורה ראויה, מכבדת ורגישה מצד החוקרים, וכי זכויותיהם והחשדות נגדם פורטו בפניהם במהלך כל החקירות (לא רק בתחילת החקירות, אלא גם במהלכן, כאשר עלה חשד לעבירות נוספות).

לאור כל האמור, אני דוחה את טענות ההגנה כי במהלך תשאולו של הנאשם 2 ע"י מפקד הימ"ר ננקטו נגדו אמצעים פסולים של איומים או הבטחות, שהביאו אותו להודות ולהפליל את הנאשם 1; וכן אני דוחה את עתירת ההגנה לפסילת אמרתו של הנאשם בתשאול (ת/11), בשל העידר האזהרה והפגיעה בזכות ההיוועצות שלו.

ויתרה מכך, לא רק שהנאשם 2 הוזהר והועמד על זכויותיו מיד בחקירה שלאחר התשאול (ת/12) ובכל החקירות שלאחר מכן, ובכך רופא הפגם; אלא שלמחרת הוא הובא לבית המשפט בבקשה להארכת מעצרו, שם יוצג ע"י עו"ד ניל סיימון (אשר מייצג אותו גם כיום), וביום 4.3.18 כבר נועץ בעו"ד וייס ממשרד עו"ד חימי, שאת שירותיו שכר; והחל בשיחזור שנערך לו בצהרי יום 4.3.18 (ת/13) ולאורך כל חקירותיו ובעימות שנערכו לאחר שנועץ בעורך דין (ת/14, ת/15 ות/8), הוא שב ומסר גרסה דומה לזו שמסר קודם לכן.

...

כן טען כי "יש לפסול את ההודאה הראשונה שמסר הנאשם 2 בחקירה, לרבות כל מה שנעשה בצמוד לחקירה וזו מהסיבה שמדובר בבחור ללא עבר, ללא מב"דים שכלל לא קיבל ייעוץ לפני חקירה. הזמינו אותו לתיק סמים, חקרו אותו כאילו על תיק סמים ובאמצע זה התהפך לתיק רצח... זו פגיעה בזכויותיו של נאשם". ב"כ הנאשם 1 אותה עת (עו"ד פליקס פרטוק), הצטרף לדברים, טען כי גם לנאשם 1 אין טענת אליבי, וכי בשלב זה גם אין לו טענת "זוטא". בדיון שהתקיים ביום 8.1.19, הוסיף ב"כ הנאשם 2 בסוגיית אי מתן המענה, כי "אנו סבורים שזה לא תפקיד הסניגוריה לריב ביניהם ולתת לתביעה שאנו נעשה להם את העבודה. בתיק זה בפועל, הנאשם 2 מעליל הכל על נאשם 1 ונאשם 1 מעליל על נאשם 2 הכל. ולכן אני סבור שמתן מענה בצורה הזאת יכול בעצם להרע את מצבם של שני הנאשמים". יצוין, כי עם תום פרשת התביעה (ביום 25.6.19), חזר ב"כ הנאשם 2 והסביר כי בכוונתו לבקש במסגרת הסיכומים לפסול את אמרות הנאשם 2; וב"כ הנאשם 1 (עו"ד אלי בניה, אשר ייצג את הנאשם 1 מתחילת שמיעת הראיות ועד לסיום פרשת ההגנה) ציין, כי לטענת הנאשם 1 גרסתו במשטרה נמסרה בעקבות שיחה עם הבלש עדי חממי, אשר מסר לו את גרסת הנאשם 2 בחקירה.

זאת ועוד, התנהלותם של הנאשמים לאחר האירוע - העובדה שלא ניסו להזעיק עזרה או להעניק בעצמם עזרה למנוח, לא בסמוך לתקיפתו ואף לא לאחר שחזרו מתחנת הדלק, בחלוף זמן לא מועט בו יכלו לחשוב ולהתעשת, ותחת זאת, בהתנהלות מחושבת היטב בחרו להצית את הרכב כשהמנוח בתוכו, ולהשמיד את כל הראיות הקושרות אותם לאירוע; וכן התנהגותם לאחר מכן, כשהמשיכו בשגרת חייהם, חגגו במסיבה ואף עישנו מהסמים של המנוח, ללא כל נקיפות מצפון - מחזקת את המסקנה כי הנאשמים רצו מראש במותו של המנוח, וכי אין מדובר במקרה של מוות שנגרם בשוגג.

סיכום ביניים מכל האמור לעיל עולה, כי הנאשמים החליטו מבעוד מועד להמית את המנוח, תכננו את המעשה מראש וביצעו מעשי הכנה לשם הוצאתו לפועל; ופעלו במהלך האירוע בדם קר על מנת להגשים את מטרתם להרוג את המנוח ולוודא את מותו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, משקבעתי כי הוכחו בפנינו, מעבר לכל ספק סביר, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי הנוסח הישן עובר לתיקון 137 לחוק, וכי הוראות החוק לאחר התיקון אינן מהוות דין מקל בעניינם של הנאשמים; אמליץ לחבריי להרשיע את הנאשמים בעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כנוסחו טרם תיקון 137 לחוק.

גם בע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל (4.11.2009) נקבע כי "סעיף 34(ב) לחוק המעצרים קובע כי אם ביקש עצור להפגש עם עורך-דין, יאפשר זאת האחראי על החקירה 'ללא דיחוי'. על-פני הדברים, החובה הקבועה בחוק לאפשר פגישה עם סניגור 'ללא דיחוי' אינה מצומצמת למצבים בהם הנחקר שבקש זאת הנו עצור, והחובה האמורה חלה גם כאשר הנחקר המבקש להפגש עם סניגורו מצוי במשמורת המישטרה לצרכי חקירה כשהוא אינו בבחינת 'עצור'". הינה כי כן, נמצא כי במסגרת "התשאול הנעלם" שנערך לנאשם, אם בביתו ואם במהלך נסיעתו עם השוטרים עד להגעתם לתחנת המישטרה, לא הודע לנאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין בטרם ישיב לשאלות חוקרי המישטרה.

כך למשל, ראו פסיקת השופט ת' אור בע"פ 450/82 זיאד אבו עין טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 589, 603: "גם לא נראה לי, שהיה פגם בעצם שיחתו של גדי עם המערער, שיהא בו לפסול את קבילותם כראיה של הדברים, שנאמרו על-ידי המערער בשיחה זו. המערער נחשד בעבירות פליליות חמורות ועד אותו שלב טרם נחקר כלל באשמות אלה. כשראה גדי לנכון לברר עמו את פעילותו, והמערער הסכים לשוחח עמו ולומר לו את דבריו, אין כל עילה משפטית שלא להתייחס לדברי המערער בהזדמנות זו כראיה במשפטו. ייתכן שהמערער לא היה מודע לכך, שאף-על-פי שאין הוא חותם על כל מיסמך, הדברים שיאמר יוכלו לשמש ראיה נגדו. אך אם טעה בכך, אין לו להלין אלא על עצמו. יודגש, שהמערער ידע באותו מעמד, שהוא הוסגר לישראל לצורך העמדתו לדין על הנחת מטען החבלה בטבריה, וכי בקשר לעניין זה מעוניינים לדעת את גרסתו. אם על-אף ידיעת עובדות אלה נכון היה לפרט את גרסתו ולמסרה מרצונו הטוב והחופשי, אין כל מניעה להסתמך עליה כעל ראיה. גם העובדה, שלא הוזהר מפורשות, שדברים, שיאמר בשיחתו עם גדי, עלולים לשמש ראיה נגדו, אין בה כדי לשלול את כוחם הראייתי של דבריו. אזהרה כזו, כפי שנקבע לא אחת, כל כוונתה היא לכך, שיהא זה ברור, שהחשוד אומר דבריו מרצונו הטוב והחופשי, ואם בנסיבות מקרה מסוים מתברר, שהדברים נאמרו מרצונו הטוב של הנחקר, אין בהיעדרה של אזהרה כזו, כשלעצמה, להביא בהכרח לפסילת דברי ההודאה (ראה לדוגמא: ע"פ 307/60, בעמ' 1556 ובספרו הנ"ל של א' הרנון, בעמ' 268-269). בעניינינו נקבע כאמור, שדבריו של המערער נאמרו מרצונו הטוב והחופשי, ובמהלך הדיון חזר בו בא-כוח המערער מהטענה כנגד קבילותם כראיה". בע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, נו(3) 529, 546 (2002) קבעה השופטת ביניש, כך: "ככלל, הגישה שהשתרשה משך השנים בפסיקתו של בית-משפט זה הייתה כי בהעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראו: ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל, בעמ' 1556; ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, בעמ' 301; ע"פ 450/82 טריפי נ' מדינת ישראל, בעמ' 603; ע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל, בפסק-דינו של השופט אילן). שאלה נכבדה היא אם לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו אי-אזהרה בדבר זכות השתיקה עולה כדי הפרת זכות חוקתית. שאלה אחרת היא אם הסעד בגין העדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו (השוו: עמדת השופט קדמי בע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל אל מול ת"פ (י-ם) 108/98 מדינת ישראל נ' אסקין מפי השופטת י' צור וכן ת"פ 511/97 (נצ') מדינת ישראל נ' עודה מפי השופט ג' גינת). כשלעצמי, נוטה אני לדיעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בהעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעיניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים שבהם תפסל הודאה מחמת העדר אזהרה מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו". וכך סוכמו הדברים מפי הנשיאה ביניש בעיניין יששכרוב: "סיכומם של דברים, אף שמקבלת אני את עמדתם של באי כוח המערער לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות בהשראתו של חוק היסוד, יש לדחות את טענתם לפיה אי מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של ההודאה לפי סעיף 12 הנ"ל. אף כי פגיעה בזכויות האמורות תהווה שיקול נכבד במסגרת בחינת קבילותה של ההודאה, אין מדובר בשקול בלעדי או מכריע. בהתאם ללשונה ולתכליתה של הוראת סעיף 12 הנ"ל, יש לפסול מכוחה הודאה רק כאשר הפגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך דין יצרה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו. קיומה של פגיעה כאמור תבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו". כאמור, הגעתי לכלל דיעה כי הודאות הנאשם בחקירותיו עומדות בתנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ואף אין לפסול אותן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אך בשל כך שלא הודע לו בפתחן כי הוא זכאי לשמור על זכות השתיקה וכי כל דבר שיאמר עשוי לשמש כראיה בבית המשפט.

התרשמתי כי הנאשם זכה ליחס מכבד והוגן מצד חוקריו.

...

נחה דעתי לקבל את עמדת הנאשם כמהימנה, כפי שהוצגה בעדותו.

על כן, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה ברף הראיה הנדרש של מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ידע על חשבון הנאמנות בבנק ירושלים שנפתח על שמו, וכפועל יוצא מכך על העבירות שבוצעו בחשבון הבנק.

סוף דבר מכל המקובץ, הנאשם מורשע בזאת בריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון.

מנגד ביקש ב"כ הנאשם "לפסול את תישאול הנאשם בשטח ובהתאם לכך את הודאתו במישטרה". לעמדתו, התשאול שנערך בשטח על ידי השוטר הוא חקירה לכל דבר ועניין, ומכאן שהיה מקום להזהיר את הנאשם אשר לזכויותיו טרם החלה.

ואולם, במקרה שלפנינו מדובר בנאשם שאינו קטין, שאישר בחתימתו על גבי טופס החקירה שקרא את זכויותיו, ובחתימה נפרדת שהבין את מהות העבירה המיוחסת לו. היעדרו של "טופס הזכויות", הנפרד לחקירה, אינו מלמד על אי חוקיות החקירה, בהנתן שמדובר בטופס נילווה בלבד, בפרט כאשר לא נטען על ידי הנאשם במהלך המשפט כי ביקש להתייעץ עם עורך דין או שדברים שמסר בהקשר זה לא נרשמו על ידי החוקר.

...

ואולם, אין די בנימוקים אלו כדי להביא לפסילת ראיה במנותק מיתר מבחני המשנה שנקבעו בהלכת יששכרוב [לדוגמאות נוספות ראו ע"פ 10049/98 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012), במסגרתו קיבל בית המשפט כראיה קבילה הודאות נאשם, לאחר שהודאה קודמת שמסר בפני חוקרת משטרה נפסלה; רע"פ 2161/61 משאיך נ' מדינת ישראל (18.7.2021), בו לא מצא בית המשפט העליון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין לפסול הודעות שנגבו מן הטעם שהן ראיות עצמאיות שאינן נגזרות מן החיפוש הבלתי חוקי].

בנסיבות אלו הגעתי לכלל מסקנה שהפגיעה בזכויות הנאשם במהלך התשאול אינה חולשת על ההודאה המאוחרת שניתנה במסגרת חקירתו, והיא איננה בבחינת "ראייה נגזרת" המצדיקה את פסילתה.

אשר על כן אני מרשיע את הנאשם בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית.

יצוין בהקשר זה, כי לפי ראיה שהגישה ההגנה (נ/3), עולה, כי בשנת 2016, במסגרת הסכם שומת נכויים, הגיעה הנאשמת 3 להסדר כספי עם פקיד השומה, אך לא עמדה בו. עוד עולה, כי במהלך חודש פברואר 2017, ניסתה הנאשמת 3 להגיע להסדר תשלומים במסגרת הליך פש"ר 32530-1-16 (שלא הוגש ע"י ההגנה), במסגרתו ביקשה לשלם 100% מהחוב בדין קדימה לרשות המיסים "ובתקופה זו פ"ש חיפה מצא לנכון לעכב את העברת התיק לחקירות, בהמשך חזרה בה מהסדר זה" (ראה האמור בנ/3).

לגירסתה, השיקים הראשונים ניפרעו, ולאחר מכן, החברה שבבעלותה נכנסה לקשיים כלכליים ולחדלות פרעון, ולכן יתרת השיקים לא כובדו, והם נידונו בתביעת חוב שהגיש מס הכנסה, לבית המשפט בפשיטת רגל, כחלק מתביעות הנושים נגדה.

מתוכן החקירה ת/2, ברור הוא, כי הנאשמת הבינה היטב על מה היא נחקרת, תוך שהיא התייחסה לחשדות לבצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה הנוגעות למס המתחייב מההטבות והתשלומים לעובדים ולספקים ולאי הדיווחים ואי הגשת הדוחות, וכל זאת לאחר שנועצה בעורך דין ורואה חשבון.

לכן, הגם שבית המשפט בהחלט סבור שאין להזקק להסכם השומה, מהטעם שהנאשמת 3 לא הוזהרה על זכותה שלא להפליל עצמה, הפרטים החשבונאיים שבו, אשר נמצאים גם באישום הראשון, נכללים בהרחבה בהודעת הנאשמת 3, שנגבתה לאחר שהוזהרה כדין, והם בבחינת הודאה ברורה בקיומם, ולא ניתן להיתעלם מהם.

בהנתן מכלול זה, אין אני סבור, כי חוסר ההגינות, נובע מהתנהלות פקיד השומה כלפי הנאשמת 3, ולכן אין מקום לפסול את תכני העדויות, שמוכיחות את רכיבי המס.

אחת מפעולות החקירה החשובות, הייתה חקירת הנאשמת 3, שהתעכבה עד לנובמבר 2020, בשל אי התייצבות הנאשמת לחקירה.

...

מסקנות וממצאים עובדתיים ביחס לגדר המחלוקת: אישום ראשון - עדותם של עדי התביעה נמצאה אמינה ומהימנה ולא נסתרה בחקירה הנגדית; הנאשמת 3 העסיקה עובדים באמצעות הנאשמות 1 ו- 2 שבבעלותה; בשנת המס 2014, הנאשמת 3 שילמה לעובדים ולספקים תשלומים או העניקה להם הטבות שוות כסף, כמפורט בסעיף 6 לפרט האישום הראשון; הנאשמת הייתה חייבת יחד עם הנאשמות 2 ו-3 שבשליטתה, לנכות מתשלומי ההטבות ששילמה לעובדים, מס בהתאם לחוק, ולא עשתה כן; ההטבות הכספיות החייבות במס הם כמפורט בסעיף 6 לכתב האישום; אישום שני - בהסתמך על תעודת עובד ציבור שלא נסתרה, אני קובע כי מחזור עסקאותיה של הנאשמת 1 בשנת המס 2015 היה - 10,265,306 ₪.

בנסיבות אלה, אני דוחה את הטענה לפסול את הודעת הנאשמת ת/2 כראיה במשפט.

בהינתן מכלול זה, אין אני סבור, כי חוסר ההגינות, נובע מהתנהלות פקיד השומה כלפי הנאשמת 3, ולכן אין מקום לפסול את תכני העדויות, שמוכיחות את רכיבי המס.

סוף דבר: אשר על כן, הנני מרשיע את כל הנאשמות בעבירות המיוחסות להן בכל האישומים המיוחסים להם בכתב האישום.