בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג נשואים

בשנת 2012 נישאו הצדדים זה לזו, ונולדו להם שלושה ילדים.

ביום 5.12.2019, הגיש המשיב מטעמו תביעה "לפירוק שתוף בנכס מקרקעין ולאיזון משאבים בין בני זוג" לבית המשפט לעינייני מישפחה ובד בבד הגיש גם "בקשה בהולה ביותר לקביעת סמכות שיפוט" – היא הבקשה העומדת במוקד ההליך שלפניי – שבגדרה עתר לכך שבית המשפט לעינייני מישפחה יקבע שהסמכות העניינית לידון בכל עינייני הצדדים אשר נכרכו על ידי המבקשת, מוקנית לו, בין היתר מהטעם שתביעת הגירושין שהגישה המבקשת אינה כנה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

אף אם אניח כי נפלה טעות ביישום הדין בנסיבות המקרה, ואין אני קובע כך, הרי שכבר נקבע שבכך אין כדי להצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (בע"ם 4290/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 7 (10.8.2017); בע"ם 722/15 פלונית נ' פלונית, פסקה 5 (12.4.2015); בע"ם 3078/14 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (13.5.2014)).

נוכח כל האמור לעיל, אני סבור שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, שבית המשפט המחוזי לא מצא כאמור להתערב בה, אינה מקימה עילה לבירור נוסף לפני בית משפט זה. הבקשה נדחית אפוא, משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.

אם כך כיצד ייקבע אם הורה אחד יכול להחשב "כמחזיק" ולעתור לעיכוב פירוק השתוף? האם עלינו להתחיל לבחון מי "מחזיק" יותר זמן בילדים? ומה אם זה השוהה עם הילדים יותר זמן, כלל אינו שוהה בדירה המשותפת, האם גם אז יהיה זה לגיטימי שהוא יבקש לעכב פירוק השתוף? פיתרון אפשרי אחד המבקש לחמוק מהתמודדות ישירה עם הקושי הוא לראות בהורה העותר לפירוק שתוף בדירת מגורים משותפת ללא ששילב בעתירתו סעד של עיכוב ביצוע לפירוק השתוף כמי שאינו יכול לטעון לעיכוב פירוק השתוף בדירה מכוח סעיף 6א' לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

אם כך, דומה שהמופעים של הגשת תביעות לפירוק שתוף קינייני בנכס אחד של בני הזוג על רקע סיכסוך ביניהם יילכו וייעלמו כימעט לחלוטין (אלא אם כן מדובר בתביעה לפירוק שתוף קינייני בנכס אחד על רקע סיכסוך שאינו נוגע לסיום קשר הנישואין שאז ממילא אין לעתור לאיזון המשאבים).

גם לאור זאת אני מגיע למסקנה שנכון עבור בתי המשפט לעינייני מישפחה לאמץ גישה אינטגראאטיבית שלפיה במסגרת תביעות לאיזון משאבים הכוללות פירוק שתוף בדירת מגורים, יחולו גם יחולו הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג (ובמידת הצורך ובהתאם לנסיבות המקרה עשויות אף לגבור על הסדרים ספציפיים שבחוק המיטלטלין והמקרקעין).

...

(₪ טיולים מטעם בית הספר, עד שני חוגים (בהגבלה עד לעלות חוג בסך הנני קובע, כי כל דרישה לטיפול ו/או להשתתפות של האב במימון או תשלום הוצאות חריגות כאמור (חינוכיות ורפואיות) תיעשה אך ורק לאחר שהתובעת תמצה כל ההליכים מול כל הגורמים האחראים על מימון, סבסוד, השתתפות ו/או מתן הנחות והטבות.

הנני מחייב את הצדדים להתייעץ זו עם זה ועם גורמים מקצועיים מוסמכים בטרם הוצאת הוצאה כאמור שהיא מעל 200 ₪.

במצב דברים זה ולאור התוצאות אליהן הגעתי במכלול ההליכים ולפנים משורת הדין, אני סבור שנכון וצודק יהיה שלא להטיל הוצאות משפט על מי מהצדדים.

דיון והכרעה פירוק שתוף בדירת המגורים של המשפחה ככלל, על איזון המשאבים וחלוקת הרכוש בין בני זוג עם סיום הנישואין ועם פרידתם, חלות הוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973 ("חוק יחסי ממון") המשליטות משטר מיוחד באשר ליחסי הממון בין בני זוג.

” (ההדגשה שלי א.ו) עיון בהוראות החוק מלמד, כי המחוקק הטיל את עיקר כובד המשקל כנגד פירוק השתוף המיידי, על סוגיית הבטחת המדור לילדיהם הקטינים של בני הזוג ולבן הזוג המחזיק בדירה 1 המיועדת לפירוק שכן הוראה דומה להוראת סעיף 40 א לחוק המקרקעין עוגנה בתיקון מספר בסעיף 6א' לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובעת: "ראה בית המשפט או בית הדין כי לצורך ביצוע איזון המשאבים יש למכור דירה המשמשת למגורי

עוד טוען המשיב כי משסבור הוא שהכספים אינם דרושים למבקשת לצורך טיפולים מצילי חיים, וחושש הוא שהכספים לא ילכו למטרות שיהיה בהן כדי לקדם את בריאותה של המבקשת, הרי שככל שיפורק השתוף, והכספים ירדו לטמיון, יוותרו ילדי בני הזוג בסופו של יום ללא בית כמו גם ללא משאבים מספיקים לסיפוק צרכיהם ברווחה ואף ככל הנראה יתומים לטענתו לנוכח הוראת סעיף 40 א לחוק המקרקעין, לא ניתן להורות כעת על פירוק שתוף, שכן המבקשת לא עמדה ברף הנידרש ולא הביאה בפני בית המשפט ראיות מספיקות לכך שלאחר מכירת הדירה ניתן יהיה לספק את מדורם וצרכיהם של הקטינים לאורך זמן.

...

עם זאת, סבורני כי טוב היה עושה לו היה תומך בכל מאמציה להילחם במחלתה גם במחיר צמצום היכולות הכלכליות.

לנוכח כל האמור מצאתי להורות כדלקמן: ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים שכתובתה רח' ______.

ת.פ. בהתאם החלטתי ניתנת לפרסום בהיעדר פרטים מזהים.

המבקשת הגישה תביעה "לפירוק שתוף". בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא נישאה לחייב ביום 01.04.16.

בכתב ההגנה שהגיש הנאמן הוא טוען כי התביעה אינה מגלה כל עילה, שכן היא מתבססת על טענה לחזקת שתוף שאינה חלה על התובעת והחייב, אלא חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג 1973 לאור העובדה שבני הזוג נישאו ביום 01.04.2016.

החייב רכש את הזכויות בדירה (יחידה 431 קומה ג') בהתאם להסכם רכישה מקבלן וייפוי כוח בלתי חוזר ונרשמה הערת אזהרה לטובתו בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין ביום 08.03.15 מספר שטר - 7840/2015/2 עוד בטרם הנישואין, כפי שעולה מנסח הרישום שצורף לכתב ההגנה.

...

אני מורה לחייב ולתובעת לפנות את הדירה.

הבקשה הנוספת לעיכוב הליכי הפינוי שהוגשה על ידי התובעת, נדחית בזה.

לאור האמור בפסק הדין, אני דוחה את הבקשה.

המדובר איפוא במקרה ייחודי ונסיבתי, הנסמך על ההלכות הנוגעות לשיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג והפרת הבטחת נישואין.

עוד ציין בית המשפט כי המחוקק ביטל את תחולת הסעיף בעת פירוק שתוף במקרקעין שהם דירת מגורים של בני זוג (סעיף 40א לחוק המקרקעין); קבע כי הסעיף יחול רק כאשר הזכות הקניינית רשומה (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (1997)); וצמצם את תחולתה בהיבטים נוספים (ראו למשל רע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלוני (31.7.2006); רע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט (19.2.2013); רע"א 8660/15 טסה נ' גרינברג (27.1.2016)).

ובכל זאת, מועד הפינוי נידרש להיות תוך פרק זמן סביר ממועד החלטה זו. קודם שאתן הוראות להמשך פירוק השתוף, אני קוצב פרק זמן של 60 יום לנסות לגבש הסכמות המתיישבות עם החלטה זו כגון מנגנון של היתמחרות פנימית, מינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים (במקרה כזה יש לסכם את שכר הטירחה עם הלקוחות מראש ולהביאו לאישור בית המשפט, וכן להתחייב שיש באפשרות עורכי הדין לשתף פעולה זה עם זה), ולהבדיל מינוי כונס נכסים חצוני (הצדדים רשאים להסכים על כונס ולסכם עמו את שכר הטירחה (רצוי), או לבקש שבית המשפט ימנה כונס מטעמו).

...

כתב ההגנה המתוקן הנתבעת טוענת שיש לדחות את התביעה מטעמי שיהוי, מניעות, חוסר תום לב ונזק ראייתי.

לא הובאה כל ראיה מזמן אמת למתן רשות בלתי הדירה לשימוש בלעדי בחלקה כולה זולת גרסתה של הנתבעת בעל פה, ובה אין די. המסקנה העולה מן האמור היא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח הסכמה בלתי חוזרת מצד ויולט לרשות שימוש בלתי הדירה של יחזקאל בשטח החלקה כולה, לא כל שכן הסכמה של ויולט לרשות שימוש בלתי הדירה לנתבעת עצמה.

משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח תנאי מהותי זה של הלכת מובאריכי, התוצאה היא שלא עומדת לנתבעת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ושיש להורות על מכירת הנכס כפנוי.

חריג לכלל, המאפשר להתנות פינוי בפיצוי, חל במקום ששיקולי צדק מטים את הכף בבירור לעשות כן, בעיקר שהמחזיק עלול להיוותר ללא קורת גג. בענייננו החריג לא נטען, לא הוכח, והמסקנה המסתברת היא אחרת: הנתבעת תקבל מחצית משווי הזכויות במכירה, ולטענתה היא יש לה זכויות גם בדירה בבת ים כך שיש לה מקור הכנסה נוסף, ויש באפשרותה גם לעתור לפירוק השיתוף בזכויות באותה דירה ולקבל את חלקה מהמכירה גם שם. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, דין התביעה לפירוק שיתוף להתקבל במובן זה שיש להורות על מכירת הזכויות של התובעת והנתבעת בחלקה, המתבטאות, מעבר לזכויות הרשומות, גם בזכות להחזיק באופן ייחודי בחלק של החלקה שהנתבעת מחזיקה בו (יתרת החלקה מוחזקת באופן ייחודי על ידי סליטרניק) לכל המרבה במחיר ועל חלוקת הפדיון בין התובעת והנתבעת.