בקשה לפיצויי הפקעה בגין מחוברים שנהרסו

עקרי טענות המבקשים המבקשים מקדימים ומציינים, כי הם הזכאים לתבוע מחצית מפיצויי ההפקעה בגין המקרקעין, בהתאם להסכם חלוקה שנערך ביניהם לבין בני מישפחת ריימלר, שהיו בעלים במשותף במקרקעין ובחלקות אחרות, כפי שאושר כנזכר על ידי בית המשפט (ראו נספחים 17-18 ו- 20 לכתב התשובה).

לעניין הטענה לחיוב המשיבות בפצוי בגין דיור חלוף, מפנות המשיבות להוראת סעיף 194 בחוק התיכנון והבנייה, תוך הבהרה כי המבקשים אינם זכאים לכך מאחר שאינם מתגוררים במקרקעין, וכן לנוכח הצהרתם לפיה מדובר במבנה המיועד להריסה.

קבלתי את עמדת המשיבות לפיה אין לזקוף לזכות המבקשים פיצוי בגין שווי המחוברים, בהתאם למסקנת המומחה, כמפורט בעמ' 38 לחוות דעתו.

...

אף לא שוכנעתי כי ניתן להחיל את החריג לכלל האמור, שיסודו במהלך תכנוני רחב היקף (ראו פסקה 23 לפסק הדין בעניין שמוחה).

אין בידי לקבל טענה זו. המומחה הבהיר לעניין זה בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 27.12.18, כי ביום 4.11.13, אושרה הודעת ההפקעה ביחס למקרקעין.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ – אני מאמץ את מסקנות המומחה ביחס לאמדן שווי פיצויי ההפקעה המגיעים למבקשים וזאת כמפורט בסעיף 9 לחוות דעתו מיום 7.7.16, בחלופה של פיצוי ללא הפחתת 40% המותרים להפקעה ללא תמורה, בסכום של 2,748,560 ₪.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי אם טוענים המבקשים לפיצויים בגין ההפקעה, עליהם לנקוט בהליך נפרד בבית המשפט המוסמך – וכי אין בכך כדי להביא לדחיית התובענה למסירת החזקה במקרקעין.

טענה אחרונה זו אף נתמכה בתצהיר מטעם מנהל מחלקת הריסת מבנים באגף רשוי ופקוח של עריית ירושלים, וצורפו לו תמונות מפינוי המחוברים במקרקעין.

זאת, מאחר שהמבקשים נימנעו מלציין בבקשתם כי הוטל בעבר צו סגירה כלפי עסק שהפעילו המבקשים במקרקעין ללא רישיון; כי ניתן בהליך אחר צו הריסה ביחס למבנים שהקימו המערערים במקרקעין שלא כדין; וכי למעשה, תכלית בקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין היא "הנצחת שימוש במקרקעין שלא כדין" – כלשון הבקשה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות – וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור.

לאור מכלול נסיבות אלו, אני מורה על דחיית הבקשה.

כמו כן, אני מורה כי דיון בערעור ייקבע בהקדם, בכפוף לשיקולי יומן בית המשפט.

בכתב התביעה המתוקן (סעיף 16) טענו התובעים באופן כללי, כי "בעבור הריסת המחוברים (לרבות באר מים) דורשים התובעים סך כפי שייקבע שמאי שימונה (עבור חלקם של התובעים בלבד)...". התובעים עותרים לפצוי בגין מחוברים שהיו, לטענתם, בשטח הקרקע שהופקעה וכן פיצוי בגין סככה שלשיטתם, היתה מחוץ לשטח שהופקע.

פיצוי עבור מחוברים שהיו בשטח הקרקע שהופקעה - לבקשתם למתן הוראות (מיום 11.4.2018) צירפו התובעים שומה שנערכה עבור מע"צ ביום 11.3.2004 בגין המחוברים.

...

הגם, שכאמור, ככלל בית המשפט לא יתערב במסקנות המומחה שמינה, אלא במקרים חריגים, אני סבור כי הסוגיה של הפגיעה ביתרה מהווה מקרה החריג המצדיק סטיה ממסקנות המומחה בחוות דעתו.

לפיכך, משלא הובהר על ידי השמאי סויצקי מהו שיעור הפגיעה ביתרת החלקה בהתאם לפוטנציאל העתידי של השטח, אני סבור כי יש לאמוד את הפגיעה ביתרת החלקה בשיעור של מחצית מקביעתו של השמאי סויצקי ובסך הכל הפגיעה ביתרה תעמוד על 1,202,328 ₪.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

למותר לציין כי הערייה לא הציגה ראיה כלשהיא לפיה פנתה בעבר לתובעים בדרישה כלשהיא לתשלום דמי שימוש, ובענין זה אבקש להצטרף בכל הכבד לאמור ב-ת.א. (מרכז) 13378-03.16 יונה אפלקר נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רעננה, פסקה 76 (12.5.22), שם דחה בית המשפט טענות של הרשות המקומית שביקשה שלא לשלם פיצויים בגין מחוברים שנהרסו במסגרת הפקעה, מאחר ובעלי המחוברים חתמו שנים רבות לפני ההפקעה על התחייבות להריסת המחוברים, ובית המשפט קבע כי "חוק התיכנון והבנייה, המפנה לפקודת הקרקעות, קובע את החובה לשלם פיצויים בגין מחוברים שניטלו כתוצאה מהפקעה. החובה לשלם את הפצוי קבועה בדין, כחלק מהעיקרון של הפקעה כנגד פיצוי. אם התובעות הפרו את ההיתחייבות עליה חתמו, או התעשרו על חשבון הערייה שלא כדין, פתוחה בפני הועדה או הערייה להגיש תביעות מתאימות. אין באלו כדי לשחרר את הנתבעת מהחובה לשלם פיצויים כדין, בגין מבנים שנהרסו כתוצאה ועבור ההפקעה" (פסק הדין אושר בבית המשפט העליון בע"א 4926/22 מיום 26.2.24), האמור שם נכון ויפה בעיני לענייננו שבו הערייה לא דרשה את מסירת החזקה במחוברים ובחלקה עד לשנת 2018 וכמובן שלא דרשה תשלום דמי שימוש בגין החלקה או המחוברים מעולם, ובנסיבות אלו יש לדחות כל ניסיון של הערייה כיום לפטור את עצמה מחובתה לתשלום פיצויים באמצעות דרישה לתשלום רטרואקטיבי של דמי שימוש.

...

התובעים טוענים כי ניתנה להם התחייבות לתשלום פיצויים בגין המחוברים בסכום שיקבע על ידי שמאי העירייה וכי על סמך התחייבות זו נתנו הסכמתם להריסת המחוברים ולפיכך יש לאכוף את ההתחייבות שניתנה ולחייב את העירייה לשלם להם את מלוא שווי המחוברים שנקבע בחוו"ד שמאי העירייה בסכום של 136,150 ₪, ואילו העירייה טוענת כי יש לסלק את תביעת התובעים על הסף ולחילופין לגופה מאחר ולא ניתנה לתובעים התחייבות לתשלום הפיצויים וכי גם אם ניתנה התחייבות כאמור אין לה תוקף ממספר טעמים שיפורטו בהמשך.

בהקשר זה אציין כי מהנדס העירייה טען בעדותו כי ערך חוות דעת משלימה בשאלה מהו היקף שטח המבנה שנהרס בפועל (שם, עמ' 7 ש' 28-29), אך חוות דעת משלימה זו לא צורפה לתצהירו, ולא הגשה בקשה להגישה, והיא הוזכרה לראשונה בחקירתו הנגדית של מהנדס העירייה, ובסיכומו של דבר היא לא הוגשה לתיק.

אינני מקבל טענה זו, ולעמדתי משאושרה תוכנית 125 והיה ידוע לתובעים כי המחוברים מצויים בשטח המיועד לדרך, השתנתה גם נקודת האיזון בשאלת מתן פיצוי למחוברים שנבנו ללא היתר כדין לאחר אישורה, או מחוברים שנעשה בהם שימוש מסחרי שאינו תואם את הוראות תוכניות 125, הן בשאלת תום הלב של התובעים והן בשאלת התקיימותן של אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום פיצויים, ובהתאם המחוברים הנוספים שעפ"י התצ"אות שהוצגו נבנו משנת 2005 או בסמוך לכך ועד לשנת 2017, אינם מזכים את התובעים בפיצוי בגינם.

סיכום סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל אני מחייב את העירייה לשלם לתובעים פיצוי חלקי בגין המחוברים שנהרסו ע"י העירייה בסכום של 83,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד חוות דעת שמאי העירייה דהיינו מיום 1.10.18 ועד למועד התשלום בפועל, זאת בשים לב לסמיכות שבין מועד חוות הדעת למועד ההריסה בפועל.

על פי הנטען בכתב התביעה, הפלישה למקרקעין בוצעה ביום 3.10.2022 כאשר תוך כדי ביצוע הפלישה, נהרסו כל מחוברי התובע שהיו באותה עת על המקרקעין ובכללם, בית מגורים, משתלה וחנות משתלה (להלן: "המבנים").

התובע טוען כי תוכנית 305, אשר במסגרתה תוכנן כי המקרקעין יופקעו בשלמותם, טרם אושרה, ומשכך במועד הפלישה למקרקעי התובע, קרי ביום 3.10.2022, המקרקעין לא הופקעו בשלמותם ולא הפכו לקניינן של המבקשות, ועל כן הריסת המבנים, כולה או חלקה, בוצעה שלא כדין וגרמה לו נזקים כבדים, בגינם, בין היתר, הוגשה התביעה דנן.

ככל שאכן טענות התובע יתבררו כנכונות מבחינה עובדתית, קרי שאכן אין כל תכנית המפקיעה את כל שטח המקרקעין, הרי שבהיעדר מקור נורמאטיבי לבצוע הרס המבנים והפלישה לכל שטח המקרקעין, טרם ביצוע הפקעתם, לא ניתן לשלול את טענות התובע כי ניתן להתייחס לנתבעות, המחזיקות במלוא שטח המקרקעין, כפולשות, באופן שעשוי לחייבן בתשלום דמי שימוש, ולנקוט נגדן הליכים לסילוק יד או לתשלום פיצוי בגין רשלנות שגרמה לנזק, כנטען על ידי התובע בתביעתו.

בעניינינו, התובע הדגיש בכתב התביעה כי הוא איננו תובע במסגרת התביעה דנן את פצויי ההפקעה המגיעים לו בגין הפקעת המקרקעין, וכי התביעה עניינה בתשלום פיצויים בהתאם לפקודת הנזיקין, ובין היתר בגין הסגת גבול, רשלנות, הפרת חובה חקוקה.

...

גם טענות המבקשות לדחיית התביעה על הסף, מחמת חריגה מהוראות התקנות בגין היקף כתב התביעה, דינן להידחות.

מכל מקום, לגופו של עניין, דין הטענה להידחות מאחר והתובע לא חרג מהיקף כתב הטענות כנדרש בתקנות.

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.