תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם- 1979 (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל") קובעת כי: "בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש תוך עשרים ימים מיום מתן ההחלטה או הצוו...".
מכאן, שעה ההחלטה על פיזור תיק האיחוד ניתנה ביום 19.1.23, הרי היה על המבקש להגיש את בקשת רשות העירעור לא יאוחר מיום 8.2.23, אך בפועל הוא עשה כן ביום 15.3.23, באיחור ניכר, ללא שהצביע על טעם מיוחד לאיחור בהגשת הבקשה, במיוחד ובעת מתן ההחלטה נשוא העירעור הוא היה מיוצג על ידי עו"ד.
טענת המבקש ולפיה הגשת הבקשה באיחור, נבעה מהעובדה שהוא פנה ללישכת הסיוע המשפטי לצורך קבלת ייצוג, אין בה לסייע לו, שכן כאמור, ממקרא בקשתו עולה כי בעת מתן ההחלטה על פיזור תיק האיחוד וכן בעת הגשת בקשותיו לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל, הוא היה מיוצג על ידי עו"ד.
מעבר לאמור אדגיש כי בפסיקה נקבע כי אין לראות בבקשות לעיון חוזר כמאריכות את המועד לערעור על ההחלטה הראשונה (עש"א (ת"א) 42535-09-16 אילן ריחני (מיסק) נ' עריית תל אביב-יפו (27.9.2016); בש"א 3731/14 דדון נ' כונס הנכסים הרישמי (11.8.2014)].
...
גם לגופו של עניין דין בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור, להידחות
בהחלטה מושא הערעור, קבעה כב' הרשמת כדקלמן:
"...החייב לא עמד בצו התשלומים הקבוע בתיק האיחוד ועל רקע זה, ניתנה התראה המזהירה מפני פיזור התיק, החייב לא פעל בהתאם.
בנסיבות העניין, אני מורה על פיזור תיק האיחוד.
לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית מהטעמים האמורים לעיל.
