מבלי לפרט יצוין בתמצית כי עד לחודש ספטמבר 2018 המבקשת הוכרה כזכאית לפטור מארנונה לנכס ריק בגין היחידות.
כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בעירעור על החלטת ועדת הערר לעינייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת, ובהתאם לכך אינה מקימה ברגיל רשות ערעור ב"גילגול שלישי" (ראו: בר"ם 7894/21 נצב"א אחזקות 1995 בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית טירת הכרמל, פסקה 9 (22.11.2021); בר"ם 2323/22 איסתא נכסים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב-יפו, פסקה 9 (27.4.2022)).
דברים אלה יפים גם למקרים מהסוג הנידון בעניינינו, שבהם מתעוררת שאלה הנוגעת אך לאיחוד או פיצול של נכס ליחידות שומה, כאשר סיווגו לצרכי ארנונה הוא אחיד (זאת להבדיל ממצב שבו מדובר בנכס רב-תכליתי, סוגיה שנדונה, בין השאר, בע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון (9.2.2003) ובבר"ם 9205/05 מנהל הארנונה - עריית טבריה נ' היפר שוק 1991 בע"מ (14.11.2006)).
...
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ונתתי דעתי לטענותיה של המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בעניין זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
השאלה בדבר פיצולן של יחידות שומה היא בסופו של דבר שאלה פיזית-עובדתית, אשר יש לבחון אותה בהתאם למצב הדברים הקונקרטי בשטח, על-ידי הגופים האמונים על כך – בשלב ראשון, מנהל הארנונה, ובהמשך ועדת הערר – שלהם המומחיות המתאימה ו"היכרות עם השטח".
סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.