הסכסוך בין השניים הועבר לבוררות לפני השופט בדימוס דן ארבל, שפסק לחובת גאידמק וקבע כי על הלה לשלם למבקש סכום של 57 מיליון ש"ח. על פסק הבורר הוגש ערעור, בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, וערכאת הערעור הפחיתה את סכום החיוב והעמידה אותו על סך של 32 מיליון ש"ח.
במסגרת הליך אישור פסק הבוררות הוטל עיקול על נכסי גאידמק, אלא שאז התברר כי שני נכסים, שעוד יפורטו בהמשך ושסביבם נסבה הבקשה הנוכחית, רשומים על שם המשיב מס' 2 (להלן: "אלכסנדר"), שהוא בנו של גאידמק וכן על שם המשיבה מס' 3 (להלן: "אנטונלה") שהיא חברה רשומה באיי הבתולה הבריטים, ומשמשת על פי הנטען, כחברת נאמנות עבור אלכסנדר.
במקביל להגשת התובענה (שהיא, כאמור, הליך שהוגש על-פי הסכמה דיונית בין הצדדים), הוגשה בקשה להטלת צו עיקול זמני על שני הנכסים האמורים.
ראשית, כפי שכבר ציינתי, נוהג קבוע אצל גאידמק הוא לרשום את נכסיו על שם אחרים, לרבות בית המגורים שבו התגורר בקיסריה, שלפחות בחלקים שלו היה רשום על שמו בתו ובחלקיו האחרים היה רשום על שם חברה זרה (Sadika).
...
באותו מקרה, אמר בית המשפט המחוזי:
"במקרה שלפנינו, המערער תבע סעד הצהרתי כסעד עקרי ולחילופין תבע למנות מנהל שיחלק את ריווחי הפרוייקט או לשתף את המערער בכשליש מרווחים כנ"ל. סעד הצהרתי כזה, גם אם יינתן, אינו מקנה למערער או לחברה זכות להפרע מן המשיבים. לצורך כך תדרש פעולה משפטית נוספת (תביעה כספית) כדי לקבל סעד בעין. הסעד ההצהרתי הנידרש מהוה במקרה זה רק שלב ביניים בדרך אל הסעד אותו הבקשה באה להבטיח.לפיכך, לאור הוראות תקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין ליתן עיקול זמני בתובענה כמו זאת שלפנינו".
תוצאת הדברים היא שהטענה המקדמית נדחית.
ההיגיון מחייב את המסקנה, שלא בכדי נמנע אלכסנדר מלצרף מסמכים אלה.
אשר על כן, נדחית בקשת הביטול וצו העיקול הזמני, כפי שניתן ביום 19.4.09, יישאר על כנו עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.
