מר יוסף הקרי, הגיש עתירה מנהלית נגד המשיבה, עריית תל-אביב-יפו (להלן: "הערייה") שעניינה למעשה 'בדיקת' גובה חובות הארנונה והמים שהוא חייב לעירייה.
בתגובה לתשובה לעתירה שהגיש העותר, הגם שלא נתבקשה, חזר העותר על טענותיו כי יש להפחית את גובה החוב שבגינו מיתנהל הליך ההוצאה לפועל, אך מאומה לא נטען לגבי סמכות בית המשפט המינהלי, בדבר מהות החלטת הרשות הנתקפת בעתירה, ובדבר השאלה מדוע לא פנה העותר לבירור טענותיו בקשר לגובה החוב קודם להחלטת הרשמת להורות על מימוש דירת המגורים – טענות שהעלתה המשיבה בתשובתה.
טענתו העיקרית, ולמעשה היחידה, היא כי כלל אין חוב ארנונה! קרי, טענותיו מסתכמות בגובה חובות הארנונה, ואין בעתירה כל בקשה לבחון החלטה קונקרטית של הערייה.
בנסיבות אלו כמובן שמתייתר הצורך לידון בבקשת העותר לסעד ביניים של עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.
...
יוצא אפוא כי במשך שנים התנהל הליך ההוצאה לפועל שהעותר הוא צד לו, ורק עתה, בסמוך למימוש הדירה, שב העותר ופנה לערכאות.
עיון בכתבי הטענות מגלה כי העתירה הוגשה באופן רשלני, לא ברור ובלי להציג טענות מנהליות רלוונטיות להליך זה, ולכן העתירה אינה מגלה עילה ודינה כאמור להידחות על הסף.
העתירה נדחית אפוא, על בסיס כתבי הטענות שהגישו הצדדים.
