בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה של מבנה מגורים

דיון והכרעה: אין מחלוקת בין הצדדים כי המבנה מושא הבקשה ניבנה ללא היתר וכי כיום לא קיימת תכנית תקפה שמכוחה ניתן להוציא היתר בנייה למבנים מושא הצוו, מקום בו כל שנטען בבקשה הוא, כי המבקשת עותרת לעכב ביצוע צו ההריסה ל"תקופה נוספת", עד אשר תמצא מקום מגורים חלופי.

הותרת המבנים בנסיבות שפורטו, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה ועלולה להעביר מסר שגוי לציבור, בבחינת חוטא יוצא נשכר: " ... אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תיכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המינהלי אשר, כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית. אכן, בית המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מנהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן". (רע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה - ירושלים, פ"ד נח(4), 385 , 387-388 (2004)).

...

דומה כי השאלה הטעונה הכרעה היא האם, בנסיבות המקרה, יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה, על מנת לאפשר למבקשת פתרון מגורים זמני עד אשר תמצא המבקשת פתרון מגורים חלופי.

בנסיבות אלו, על פני הדברים עולה, כי למעשה לא ניתן להיעתר לבקשה משעל פני הדברים אין מחלוקת כי ביחס למבנה דנן, לא מתקיימים התנאים הנ"ל. אין המדובר בהיתר המצוי ב"הישג יד" ממש, קרי, כי קיימת תכנית החלה כבר על השטח המאפשרת להכשירו ו/או כי הוכח כי אין בין המצב התכנוני לבין קבלת ההיתר בפועל פעולות בירוקרטיות בלבד שזמן השלמתן נמדד בשבועות והסבירות להצלחתן גובהה מאוד.

לסיכום על פי הוראות סעיף 254ט' לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, וההלכות שפורטו לעיל, בית המשפט אינו רשאי לעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי, משלא קיימת תכנית שמכוחה ניתן להוציא היתר בניה כלל.

בנסיבות אלו, סבורני כי לא ניתן להיעתר לבקשה ועל כן הבקשה נדחית.

ביום 20/6/18 הגיש העותר בקשה להיתר בניה, להכשרת המבנה מושא צו ההריסה.

בד בבד הגיש העותר לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה דחופה ביותר לביטול צו ההריסה המינהלי, ועיכוב ביצועו, בנימוק שסכויי בקשת ההיתר להיתקבל הם גבוהים ביותר.

אני מקבל את טענת המשיבה כי המקרה שלפניי הוא מקרה חריג ומובהק, שהצדיק את השמוש בסמכות לפי סעיף 28 במקרה זה. זאת בשים לב למכלול הנסיבות כלהלן: אין ספק כי ההחלטה לאשר את הבקשות להיתר, וההיתרים עצמם, הם בלתי חוקיים, בהיותם היתרים לבניה למגורים בקרקע חקלאית, וזאת בנגוד לכל התכניות החלות על המקרקעין, הכול כפי שפורט לעיל.

אזכיר כי הן המבנה של העותר 1 והן המבנה של העותר 2 ניבנו (ללא היתר) לפני מתן ההיתרים נשוא עתירה זו. כתב אישום נגד העותר מנסור בגין הקמת בית בן 2 קומות הוגש בשנת 2015.

...

אני מקבל את טענת המשיבה כי המקרה שלפניי הוא מקרה חריג ומובהק, שהצדיק את השימוש בסמכות לפי סעיף 28 במקרה זה. זאת בשים לב למכלול הנסיבות כלהלן: אין ספק כי ההחלטה לאשר את הבקשות להיתר, וההיתרים עצמם, הם בלתי חוקיים, בהיותם היתרים לבניה למגורים בקרקע חקלאית, וזאת בניגוד לכל התכניות החלות על המקרקעין, הכול כפי שפורט לעיל.

טענת ההסתמכות נדחית אפוא.

סיכום אני דוחה את שתי העתירות.

עוד צוין כי טענות המבקש לאפליה שלפיהן מבוקש להרוס רק את המבנה שלו, בעוד שבשכונת מגוריו ישנם למעלה מ-50 בתים ללא היתר בניה – נטענו בעלמא, תוך שלא הוצגה כל הוכחה לכך "ולו ברמה התחילית", כלשון בית המשפט המחוזי.

לצד זאת, המבקש שב וטען כי כעת "לאחר עשור של חוסר מעש" המשיבה מבקשת לבצע צו הריסה אך ורק נגד המבנה שלו, בעוד שבשכונה כאמור ישנם עוד עשרות מבנים ללא היתר בניה.

בגדריו, בין היתר, נקבע בסעיף 254ט(ט) לחוק התיכנון והבניה כך: "(ט) החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע לפי סעיף זה דינה כדין החלטה אחרת של בית משפט והיא ניתנת לערעור לפני בית משפט שלערעור אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית המשפט שלערעור." בהתאם לסעיף זה, לעמדת המשיבה מיום 7.2.2023 כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי, אילו הצוו השפוטי בעניינינו היה ניתן לאחר תיקון מס' 116, אזי היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום אשר דחתה את בקשתו לעיכוב ביצוע צו ההריסה.

...

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא, ממילא מתייתרת הבקשה למתן צו ארעי.

בד בבד עם הגשת ההליך כאן, הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע לצוו ההריסה (להלן: "הבקשה") מפני שלטענתו: קיים אופק תיכנוני להכשרת העבודות לאור אישור התכנית החדשה.

סעיף 229 לחוק קובע כי: "לא יבטל בית המשפט צו מנהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השמוש בוצעו כדין או שלא היתקיימו הדרישות למתן הצוו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצוו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצוו". לעניין הדרישות למתן צו הריסה מינהלי, סעיף 221 קובע כי: "ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה – צו הריסה מנהלי), ובילבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מנהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור." (ההדגשות אינן במקור) לפי הוראת סעיף 221 תנאי למתן צו הריסה מינהלי הוא שבמועד הגשת תצהיר מפקח לא הסתיימה העבודה האסורה.

בפסיקה נקבע שבמקרים שבהם נעשו עבודות במבנה קיים אשר ניבנה שלא כדין, הרי ככל שמדובר במבנה זהה למבנה שהיה קיים שנים רבות ולא נעשו פעולות אכיפה בעיניינו, אין להוציא צו הריסה מינהלי.

...

בנוסף מצאתי ממש גם בטענה כי התשתית העובדתית שהוצגה בפני היועץ המשפטי בטרם הוצא הצו פגומה, ולכן אני סבורה כי נפל פגם גם בעניין חובת ההיוועצות בטרם הוצא הצו, במיוחד בכל הקשור לקיומה של התכנית החדשה ולשאלה האם זו תאפשר או לא את הכשרת המבנה.

בנסיבות המקרה דנן ובהתחשב בכך שבעבר נבחרה דרך של ניהול הליך פלילי בנוגע לגן האירועים, סבורני כי זהו המסלול בו יש לפעול אם המשיבה סבורה שיש לעשות כן. במסגרתו נתן יהיה לאפשר למערער להתגונן בפני הנטען נגדו בהליך מסודר.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל ודין הבקשה לביטול צו הריסה להתקבל, וכך אני מורה.

זאת, מהטעם שמדובר בשלד של מבנה שניבנה כשנתיים ומחצה קודם לכן, והמערער לא ביצע מאז פעולות בנייה במבנה.

בנסיבות אלה, נטען כי חלה "התפתחות משמעותית" ביחס להכשרת המבנה למגורים, באופן המצדיק את עיכוב ביצוע הצוו לשישה חודשים נוספים.

בהקשר זה נקבע כי: "סעיף 254ט(א)(1) לחוק קובע כי בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה תוגש "לבית המשפט האחרון שדן בעיניין". אמנם נראה כי ביהמ"ש העליון טרם נידרש לסוגיה אך עיון בפסיקה אליה מפנה המשיבה מראה כי בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי בית המשפט "שדן בעיניין" הוא הערכאה הדיונית ששומעת ראיות ולא ערכאת העירעור [עניין ג'ודה].

נקבע כי "מדובר במבנה שניבנה ללא היתר ובנגוד ליעוד המקרקעין על פי התוכנית החלה על המקרקעין"; וכי "התכנית שאליה מפנה [המערער] אינה נימצאת בשלבים מתקדמים ולא הוכח כי קבלת היתר בניה מצויה בפתח או שניתן לקבל היתר בתוך פרק זמן סביר". בנסיבות אלה, נקבע כי לא היתקיימו "נסיבות חריגות ויוצאות דופן או טעמים מיוחדים לעיכוב נוסף של הצוו", כדרישת סעיף 254ט(ז) לחוק; ועל כן, הבקשה לעיכוב ביצוע הצוו נדחתה.

...

כשלעצמי, סבורני כי במקרה כזה לא ניתן לראות בבית המשפט אשר דחה את הבקשה למתן רשות ערעור כ"בית המשפט האחרון שדן בעניין", שכן משמעות דחיית הבקשה היא כי התיק לגופו לא נדון.

ברם, משעה שקבעתי כי בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע, נשמטת הנחת היסוד שבבסיס טענת המערער, ומשכך, דין הערעור להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.