בקשה לעיכוב ביצוע צו הרחקה מהבית

אף כי העורר לא הפנה הבסיס להליך שלפני, הרי עולה כי למעשה, לפני ערר לפי סעיף 53 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") על החלטת בית משפט השלום בתל אביב- יפו (השופטת כ' חילו- אסעד) מיום 15.2.21, לפיה נדחה ערר על החלטת קצין ממונה אשר הורה ביום 13.2.21 על שיחרורו של העורר בתנאי ערובה וביניהם איסור יצירת קשר עם המתלוננת למשך 15 ימים והרחקה מביתה למשך 15 ימים וערבות עצמית.

בקשת העורר לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא - נדחתה.

העורר נעצר, ללא צו מעצר, והובא לתחנת המישטרה לצורך חקירה בגין חשד לבצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית שהיא צו הרחקה שניתן נגדו על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

טיעוני נציג המשיבה נציג המשיבה טען כי לאחר שחוקרי המשטרה הגיעו למסקנה כי העורר ביצע את העבירה לכאורה, הורה קצין המשטרה על שחרורו בתנאים מגבילים וביניהם איסור יצירת קשר והרחקה מהמתלוננת.

דיון והכרעה לא מצאתי כל טעות בהחלטת בית משפט קמא ואני סבור כי בדין יסודה ואין להתערב בה. הסעיף הרלוונטי לבחינת טענת העורר בדבר החלטה בלתי חוקית של הקצין הממונה לשחררו בערובה ללא סמכות מעצר הוא סעיף 27 לחוק המעצרים ובמיוחד סעיף קטן (ג), הקובע כדלקמן: "27. (א) נעצר אדם ללא צו מעצר, והובא לתחנת המשטרה, יברר הקצין

סוף דבר, הערר נדחה.

באשר לרישום השוטר בדוח הפעולה, כי הגב' איזיקוביץ' טענה כי יש לתובע צו הרחקה מהחנות, העידה הנ"ל, כדלקמן: "היה לי צו הרחקה נגדו מהבית ולא מהחנות, לא יודעת למה רשם מה שרשם. אחרי כל האיומים האלו הוצאתי צו הרחקה". אכן עולה כי הצוו למניעת הטרדה מאיימת אשר הוגש בתיק זה, הוצא לפי בקשת הנ"ל כנגד התובע, יום לאחר ארוע השריפה, היינו ביום 07.05.10.

מפנה לסעיף ח' לתשובות לשאלון, אמרת שהיה בידך ראיה שהצדיקה את מעצר התובע, אני מקריאה לך את השאלה לבקשת חברי, האם היתה בידי השוטר ראיה כלשהיא המצדיקה את עיכובו של התובע וענית כן, באיזו ראיה מדובר? עניתי על זה בשאלה הקודמת, כרגע נשרפה החנות, זו עבירה שבוצעה עכשיו, הגיעה מישהי ואמרה זה הבחור ששרף את העסק, הוא איים שישרוף את העסק, יש לנו סיכסוך אזרחי.

...

לאור כל האמור לעיל, טענות התובע בכל הנוגע לנזקים שאירעו לו תוצאה מהתנהלות המשטרה ביום האירוע, נדחות בזאת, הן משום שלא הוכחה אחריות הנתבעת בגינם, והן משום שלא הוכחו לגופן.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת את כל הסכומים הנ"ל בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה לידיו.

יחד עם העירעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ומתן סעד זמני בעירעור.

בו ביום ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים על מתן צו אירעי למניעת נקיטת הליכי אכיפה והרחקה נגד המערערת.

לטענת המערערים, המערערת הייתה אמורה לקבל אזרחות מכוח ההליך המדורג בחודש מאי 2014, אך בשל היתנהגותו האלימה של המערער כלפי בתה של המערערת והעובדה ששתה אלכוהול יצאו המערערת ובתה מביתו של המערער למקלט לנשים מוכות.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק דינו של בית הדין לעררים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים שכן לא נפל בו כל פגם המצדיק התערבות.

בנסיבות אלו צדק בית הדין לעררים משקבע שאין מקום להתערב בהחלטה ואין מדובר במקרה שבו יש להחליף את שיקול דעת המשיבה בשיקול דעתו של בית הדין או של בימ"ש זה. אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הנני סבור כי לא נפל בפסק דינו של בית הדין לעררים פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. הערעור נדחה.

בנסיבות העניין ובשים לב למכלול הנסיבות אני מחייב את העותרים בתשלום הוצאות המשיב בערעור בסכום סמלי של 2,000 ₪ שישולם מתוק הפקדון שהופקד לשם כך בקופת בית המשפט.

המשיב פנה לקפלן סביב פרידתו מהמבקשת, תיאר כי "היא זרקה אותו מהבית", "מדווחת עליו דיווחים מסולפים לגורמי הרווחה" ולדעתו המבקשת מתמרנת את כולם והוא מובס במאבקם בינו לבינה.

בקשה לעיכוב ביצוע בד בבד עם הגשת בקשת רשות העירעור דנן (נזכיר כי הרמ"ש הוגש יום לפני ערב ליל סדר פסח), הגישה המבקשת "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע החלטה לרבות צו אירעי טרם תגובת המשיב". במסגרת הבקשה נטען, כי ההחלטה קמא ניתנה בנגוד להמלצת גורמי הרווחה בתסקירם, וכי לקטינים נשקפת סכנה מקיום זמני השהות במחיצת המשיב, אביהם.

ב. ביום 13.4.23 ניתנה החלטה בתיק קמא, לפיה "זמני השהות הרגילים של הילדים עם האב ימשיכו להתקיים כפי שנקבע – אך בפקוח (קרי:נוכחות מי מהוריו), כפי שנקבע גם כן". ג. בהמשך אותו יום, 13.4.23 ניתנה החלטה נוספת בתיק קמא, בהמשך לבקשת המבקשת למתן הוראות נוספות באשר לקיום זמני שהות בפקוח וכן צו הרחקה למשיב: "ניתנו לצדדים די והותר החלטות בעיניין זה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובה לה ובתיק קמא, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו, מכח סמכותי על פי תקנה 146(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

לאחר עיון בתשובת המשיב על פרטיה, בממצאי הפסיכולוג קפלן (סעיף 15 לעיל) ובממצאי הפסיכיאטר מיום 19.4.3023 ד"ר אריה יעקב דינסטג (להלן: "הפסיכיאטר דינסטג"), כפי שהוצגו לבית משפט קמא ואף צורפו לתשובת המשיב (ראו סעיף 26(ה)), ששלל מסוכנות של המשיב כלפי עצמו ו/או הקטינים (והמומחה האמור היה מודע לדו"ח מכון אל"י ותסקירי העו"ס לסדרי דין שהוזכרו לעיל), נחה דעתי כי השופטת קמא שקלה את מלוא השיקולים הרלוונטיים, ואין מקום להתערב בהחלטותיה נשוא רמ"ש זה. נדגיש, מיד לכשנודע לשופטת קמא מסוכנות לכאורית אפשרית מצד המשיב כלפי ילדיו (מסוכנות שלכאורה נדחתה על ידי הפסיכולוג קפלן והפסיכיאטר דינסטג), היא הורתה כי זמני השהות של המשיב עם הקטינים, שלא כוללים לינה, יהיו בפיקוח של מי מהורי המשיב.

ברם לעת הזאת דין הרמ"ש להידחות, וכך אני מורה.

בהחלטתו היתייחס בית המשפט בין היתר לטענות המבקשים כנגד הפיתרון המוצע ולרצונם להסדיר את התיישבותם במקום וקבע: "בעיניינם של המבקשים, אין מחלוקת כי הוצע להם פיתרון מגורים מוסדר המצוי בקירבת מקום (שכונה 8 באותו ישוב). המדובר במעבר לשכונה מוסדרת באותה סביבה בה הם מצויים כיום, בלא שנדרשים הם להרחיק ממקום מגוריהם הנוכחי. למעשה, פיתרון זה גם מאפשר להם להוסיף ולהתגורר בשכנות זה לזה. לטענתם, מעברם לשכונה המוסדרת המיועדת, יוביל לסכסוכים אשר לא פורטו באופן מלא, על ידם, עם טוענים לבעלות על המקרקעין, תוך שימצאו עצמם בסכנת חיים. דין הטענה להדחות...". על מנת לאפשר למבקשים להערך לבצוע הצוים ולבצעם בעצמם, בית המשפט עיכב את ביצוע הצוים עד ליום 2.4.23.

...

בהחלטתו התייחס בית המשפט בין היתר לטענות המבקשים כנגד הפתרון המוצע ולרצונם להסדיר את התיישבותם במקום וקבע: "בעניינם של המבקשים, אין מחלוקת כי הוצע להם פתרון מגורים מוסדר המצוי בקרבת מקום (שכונה 8 באותו ישוב). המדובר במעבר לשכונה מוסדרת באותה סביבה בה הם מצויים כיום, בלא שנדרשים הם להרחיק ממקום מגוריהם הנוכחי. למעשה, פתרון זה גם מאפשר להם להוסיף ולהתגורר בשכנות זה לזה. לטענתם, מעברם לשכונה המוסדרת המיועדת, יוביל לסכסוכים אשר לא פורטו באופן מלא, על ידם, עם טוענים לבעלות על המקרקעין, תוך שימצאו עצמם בסכנת חיים. דין הטענה להידחות...". על מנת לאפשר למבקשים להיערך לביצוע הצווים ולבצעם בעצמם, בית המשפט עיכב את ביצוע הצווים עד ליום 2.4.23.

לטענת ב"כ המשיבה, דין הבקשה להידחות מכיוון שהיתרי בניה למבנים רחוקים מאד מהישג יד בהינתן שהתוכנית החלה על המקרקעין מייעדת אותם לפיתוח פרבר עתידי ולא ניתן להוציא מכוחה היתרי בניה למבנים; המבקשים הגישו לבג"ץ בעבר עתירה זהה לעתירה שהוגשה בימים האחרונים, שנדחתה על הסף, כך שהעתירה החדשה שהוגשה אינה אלא הליך סרק שהוגש תוך שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה לעכב את ביצועם של צווי ההריסה; הטענה להידברות עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב נטענה בעלמא מבלי שהמבקשים צירפו ולו ראשית ראיה לאופק תכנוני בעתיד הנראה לעין להסדרת ביתם במקום; למבקשים היו הזדמנויות רבות לניהול מו"מ עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב והם בחרו שלא לשתף פעולה.

ברע"פ 3146/07 חוסין ג'דיר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (נבו, 12.4.07) נפסק – " במקרה דנן, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא,  ואין מקום להתערב באיזון שערך".  בעפ"א 8591-02-17 מדינת ישראל נ' אבו גוינה (נבו, 9.4.17) בית המשפט קבע ביחס לתחולת תיקון 116 על צווים שניתנו עובר לתיקון, כי יש בתיקון כדי להשליך על הפרשנות הראויה של הדין הקודם לפני תיקון 116 – " עתה, המחוקק אמר דברו בתיקון 116 לחוק התכנון והבניה, וזאת בקול רם וברור. עתה, שוב, אין צורך שבית משפט זה ינחה את הערכאה הראשונה, שכן המחוקק עשה זאת. יאמר כי, אמנם, התיקון ברובו ייכנס לתוקף בהדרגה רק החל מעוד חודשים אחדים. אולם, למרות שהדין החדש עדיין אינו בתוקף יש בו כדי להשליך על הפרשנות הראויה של הדין הקודם". בענייננו היתרי בניה אינם בהישג יד - הבניה אינה תואמת את התוכנית החלה על המקרקעין, המייעדת את המקרקעין ל"פיתוח פרבר עתידי" ולא ניתן להוציא היתרי בניה למבנים מכח התוכנית.

סוף דבר לאור הנימוקים המפורטים – היתרי בניה אינם בהישג יד, לא הוכחו מגעים עם הרשות והסיכוי שלהם להבשיל לכדי הסכם שיאפשר את התיישבות המבקשים במקום, עיתוי הגשת הבקשה לבג"ץ ועיתוי הגשת הבקשות לעיכוב ביצוע, 3 חודשים לאחר כניסתם לתוקף – אני מורה על דחיית הבקשות לעיכוב ביצוע צווי ההריסה.