לצורך הבטחת חוב ההלוואה, חתמו המבקשים על שטר מישכון לשיעבוד דירת מגוריהם המצויה ברחוב התבור בצפת (להלן: "ההסכם" ו-"הדירה", בהתאמה).
על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, ולצדו בקשה לסעד זמני המורה על עיכוב ביצוע הליך ההוצאה לפועל – היא הבקשה שלפניי.
...
להשלמת התמונה יצוין, כי במועד מתן פסק הדין עמד חוב ההלוואה על סכום של 465,375 ש"ח, ממנו קוזז כאמור, בעקבות פסק הדין, סכום של 36,022 ש"ח. עוד יצוין כי שווי הדירה נכון לחתימת ההסכם הוערך בכ-700,000 ש"ח.
המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם, מאחר שמדובר בפינויים מדירת מגוריהם, כאשר הכלל ביחס למצבים כגון דא הוא להיעתר לבקשה לעיכוב הליכי פינוי, וזאת במיוחד בשים לב לגילם, למצבם הרפואי והכלכלי וכן לעובדה שאין להם רכוש משמעותי נוסף, לא כל שכן דירה אחרת לעבור אליה.
מכאן, טוענים המבקשים כי הנזק שייגרם להם מביצוע פסק הדין יהיה בלתי הפיך, ככל שערעורם יתקבל בסופו של דבר, ואילו לחברה לא ייגרם כל נזק שאינו בר תיקון אם יעוכב פסק הדין כמבוקש.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה למתן סעד זמני המעכב את מימוש המשכנתא הרובצת על דירת המגורים של המבקשים, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש לבית משפט זה.
בית המשפט של ערעור רשאי ליתן סעד זמני לתקופת הערעור "בתנאים שיראו לו" (תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
במקרה דנן, סבורני כי מאחר שמדובר בפינוי המבקשים מדירת מגוריהם, יש להיעתר לבקשה.
סוף דבר: הבקשה לעיכוב הליך ההוצאה לפועל בתיק מס' 530405-02-19 עד להכרעה בערעור מתקבלת.
