בקשה לסילוקה על הסף מחמת התיישנות תביעה להפרת התחייבות שלטונית

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 3859-10-15 ניתן ביום 24 ספטמבר 2019 יוסף אילן המערער החברה לאוטומציה במינהל השילטון המקומי בישראל בע"מ המשיבה לפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, נציג ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה סמו בשם המערער – עו"ד דוד לופו בשם המשיבה – עו"ד מיכל ז'ילוני חדד, עו"ד נעמי לאופר בן ארי פסק דין

בהחלטה מיום 5.1.2012 נדחתה בקשתה של החברה לסלק על הסף את התביעה מחמת היתיישנות ושיהוי, ונקבע כי נוכח העובדה שחג ראש השנה חל ביום 30.9.2011 ולאחריו חל יום שבת, על פי הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981, התביעה לא היתיישנה במועד הגשתה – 2.10.2011.

היתיישנות טענת הקזוז: לטענת אילן, בנגוד לאמור בפסק הדין, אילן העלה טענה זו במפורש, ואף הגיש בקשה לסילוק על הסף של טענת הקזוז וההשבה, ובהחלטה מיום 20.9.2012 נקבע במפורש כי טענה זו תתברר בהמשך ההליך; על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, נוכח העובדה שתביעתו של אילן להפקדות לקרן הפנסיה וכן תביעתו לסעד החלופי היתיישנה, חלה היתיישנות גם על טענת הקזוז; בהתאם לפסק דין יפהר [ע"ע (ארצי) 99/06 מרכז קהילתי רמת הגולן – יפהר (24.6.2007)], משחלפו מעל שבע שנים ממועד תשלום הכספים לאילן, עילת התביעה לקזוז או השבה של הכספים היתיישנה; בית הדין האיזורי טעה בקובעו כי אם חלק מעילות התביעה לא התיישנו, חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות; תוצאת פסק הדין אינה הוגנת ויוצרת חוסר שויון דיוני זועק, שכן לאילן ניתנה אפשרות לתבוע רק את הזכויות שהתגבשו במועד סיום קשר העבודה (פצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה), ונמנע ממנו לתבוע סעד מרכזי – פיצוי על הקפאה והפחתות שכר שנעשו באופן חד צדדי כמו גם פיצוי על הפרת ההסכם לקלוט אותו להעסקה כעובד, ומנגד קוזזו סכומי עתק שהצטברו במשך תקופת עבודה בת 22.3 שנה; החברה יכולה הייתה לוותר על טענת ההתיישנות, ולהותיר את חזית המחלוקת על כל תקופת ההעסקה.

אכן, חלק מעילות התביעה של אילן התיישנו – התביעה להפקדות לקרן פנסיה וכן התביעה לסעד החלופי – פיצוי בגין הקפאה וקיצוצים חד צדדיים בשכר והפרת התחייבות לקלוט את אילן כעובד החברה.

...

נוכח האמור, ובהתחשב בכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיעור ההוצאות שנפסק על ידי בית הדין האזורי אלא במקרים חריגים [ע"ע (ארצי) 48431-02-11 משה חננאל - אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל, לימיטד (15.09.2014) והאסמכתאות שם] אני סבורה כי דין הערעור בעניין ההוצאות להידחות.

סיכומו של דבר – לו דעתי תישמע, דין הערעור להתקבל חלקית, ויש לחייב את החברה לשלם לאילן פיצוי על נזק לא ממוני בסך של 100,000 ₪, וכל צד ישא בהוצאותיו בערעור.

סוף דבר הערעור מתקבל חלקית, כך שהחברה תשלם לאילן פיצוי על נזק לא ממוני בסך של 100,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

לא מצאתי טעם של ממש בטענה זו, אשר מכוחו יש להמנע מלהדרש לבקשת המבקשים לסילוקה של התובענה על הסף מחמת היתיישנות, כטענה מקדמית, וזאת על רקע הדיון שהתקיים בתיק זה במסגרת הבקשה לפטור מאגרה (בקשה מס' 1) ויתר ההליכים שהתקיימו בין הצדדים בעבר, כמפורט לעיל וכפי שיפורט להלן, אשר הביאו לכך שלפני בית המשפט נפרשה בצורה מהירה וקלה מסכת עובדתית מפורטת וסדורה.

כתב התביעה בקצירת האומר ביחס למבקש, נטען בין היתר כי הוא הפר את התחייבותו – החוזית בעל פה, ואשר אף מצאה ביטוי בכתב – לשלם עמלה למשיב בגין עסקת מובילטל בסך 37.5 מיליון דולר, עבור תווכו ופועלו בעיסקה למכירת חברת מובילטל אשר הייתה בבעלות המבקש (ר' למשל סעיפים 93–97).

להלן ובתמצית המתחייבת, ובהנתן הפרוט שהובא מעלה, הביסוס למסקנה הנ"ל: בתצהיר המשיב מיום 1.11.01 (ר' נספח 8) ציין הוא מפורשות כי בדיעבד הסתבר לו שלאחר שהעסקה הושלמה הצדדים הסתירו זאת ממנו בעוד שבפועל "התגבשה העסקה" והודעה בעיניין זה נימסרה לשלטונות בולגריה ו"למעשה וכפי שנתברר לי בדיעבד זה זמן רב שחברת מובילטל מנוהלת על ידי נציגים מטעמו של לבייב" (שם, סעיף 15) (ר' בהרחבה סעיפים 32–34 ו־40 לעיל).

...

בקשה מס' 11 בבקשה זו נטען על ידי הנתבע 1 מר מיכאל צ'רנוי (להלן: "המבקש") – כי דין התובענה להידחות על הסף מכמה טעמים: מן הטעם של התיישנות.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית התובענה.

אני מחייב את המשיב (התובע) לשלם בגין שכר טרחת עורך דין למבקש סך כולל של 200,000 ₪ ולמבקש 2 סך כולל של 120,000 ₪.

כמו כן ישלם המשיב לכל אחד מן המבקשים עלות פרוטוקול הדיון המתומלל, כנגד הצגת אסמכתה מתאימה.

המבקשים הפרו את ההתחייבויות החוזיות כלפי המשיב ועליהם לשלם לו עמלות בגין מכירת זיכיונות ובונוס של 7% ממניות הרשת.

כפי שנקבע בעיניין ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166, בעמ' 192, שאליו הפנו שני הצדדים בטיעוניהם: "קיימת זהות בתשתית העובדתית המשותפת לשתי התביעות. אותה תשתית עובדתית יכול שתקים עילות בתחומי משפט שונים. כך ראינו כי בתביעה הראשונה הוכרע הדין בעילה של הבטחה שלטונית שהופרה. מכוח אותן עובדות יכולות לקום עילות אחרות, כגון עילות במסגרת דיני חוזים, נזיקין, עשיית עושר ולא במשפט. אם עילות אלה היו מועלות בתובענה הראשונה ולא היו נדונות על-ידי בית-המשפט, היה ניתן לטעון כי לגביהן לא נוצר השתק עילה, ועם הגשת התובענה הראשונה שהכילה אותן והמנעות בית-המשפט מלפסוק בהן, נפסקה תקופת ההתיישנות לתקופה שמאז הגשת התובענה הראשונה ועד למתן פסק-דין בה. לעומת זאת אם לא הועלו עילות אלה בתובענה הראשונה - ועולה מן החומר שלא הועלו - הרי שהיה על התובעים להגיש תביעה על בסיס עילות אלה או לבקש לצרפן לתובענה המקורית תוך שבע שנים מיום היוולד העילה. הדבר לא נעשה, והתביעה החדשה הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות". בעיניינו, התשתית העובדתית של שתי התביעות משותפת, ואולם עילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם עילת התביעה החוזית, לא נכללו בתביעה הראשונה.

העדר יריבות התוצאה של דחיית התביעה מחמת היתיישנות מייתרת למעשה את הדיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף בהעדר יריבות.

...

תקופה זו עולה על 7 שנים, כך שתביעת המשיב התיישנה ודינה להידחות על הסף.

לא מצאתי כי יש לקבל את בקשת המבקשים ולדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות.

סיכום כפי שנקבע לעיל, תביעת המשיב נגד המבקשים נדחית מחמת התיישנות.

לאור הנסיבות שפורטו בסעיף 5 דלעיל, מצהיר ומתחייב על אף נוהלי העבודה בערייה, לא תהיה לו כלפי הערייה כל תביעה בדבר קבלת קביעות בעבודה, כעבור התקופה המקובלת לעובדים זמניים, או כל טענה לזכויות סוציאליות, שעובדים קבועים נהנים מהן.

היתנהלות ההליך ביום 6.8.18 הגיש התובע את תביעתו זו, ובתגובה הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

על כן, התובע טען כי הנתבעת הייתה צריכה ליידע אותו במועד זכאותו לקבלת קביעות (בחודש מאי 1996) או עד למועד הקובע בו הופעל הסכם המעבר ביום 1.11.01, באותו היום יושם בשלטון המקומי, לרבות בערייה, ההסכם הקבוצי הכללי מיום 3.3.99 שנחתם בין המעסיקים במיגזר הצבורי, ובכללן הערייה, ובין ההסתדרות הכללית בדבר העברת המיגזר הצבורי מפנסיה תקציבית להסדר של פנסיה צוברת (להלן – הסכם המעבר), בדבר החלטתה להמנע מלהחיל עליו פנסיה תקציבית והנזק הפנסיוני הצפוי לו עקב כך. זאת מכוח חובת הגילוי המוגברת המוטלת עליה כמעסיקתו.

התובע טען כי הנתבעת הפרה את חובת הגילוי כלפיו, שכן היא לא גילתה לו שהוא זכאי לפנסיה תקציבית ובכך פעלה כלפיו בחוסר תום לב. אין בידינו לקבל טענה זו. מעבר לכך שכל המידע בנוגע להעסקתו היה גלוי לפניו ולא הוכח כי הופרה כלפיו כל חובה, המגמה של המחוקק היא להעביר את האחריות על ההסדר הפנסיוני מהמעסיק לעובד ולגורמי מיקצוע (ראו בהרחבה: ע"ע (ארצי) 7243-10-15 לנדסברג – גל רוב יועצים בע"מ, פסקה 71 ואילך (20.8.18)).

...

אין בידינו לקבל את החישובים מטעמו בדבר הנזק שכביכול נגרם לו שהתבססו על חוות דעתו של המומחה מטעמו.

מכאן שדין טענתו זו להידחות.

לסיכום נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

הרקע לבקשה לפניי בקשה לסילוקה על הסף מחמת היתיישנות של תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו יקבע כי הנתבעות הפרו התחייבות שלטונית שנתנו לזכותה של התובעת.

...

התוצאה היא שהתביעה דנן שהוגשה ביום 11.07.2022 התיישנה ודינה להידחות על הסף.

סוף דבר – התביעה נדחית מחמת התיישנות.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בשים לב למספר הדיונים שהתקיימו, היקף הטיעון בבקשה לסילוק על הסף חקירת העדים והסיכומים בכתב, אני מחייב את התובעת בשכ"ט ב"כ הנתבעות בסך 25,000 ₪, לתשלום בתוך 60 ימים מהיום.