רמ"י והאגודה הגישו שתיהן, בנפרד, בקשות לסילוק התובענה על הסף, מחמת העדר יריבות, שהוי, חוסר סמכות עניינית, אי זהוי המקרקעין כנדרש ועוד.
בהחלטה מיום 19.11.2020 דחיתי את הבקשות לסילוק על הסף, אך קבעתי כי יש לידון בשאלת גזילת הקרקע הנטענת בלבד, וכי אין לידון, ואין צורך לומר שלא ליתן סעד, בנוגע לתב"ע ולתצ"ר, שהם נושאי תיכנון ובנייה ואינם בסמכותו של בית משפט זה (להלן: "ההחלטה בעיניין טענות הסף").
התובעים אמנם סימנו באורתופוטו את השטח שלטענתם שייך לנחלה 108, אך לא ציינו היכן בשטח זה נמצא שטח המחלוקת, שהנו שטח קטן מאוד ביחס לכלל הנחלה, כאמור לעיל.
אכן, במספר מקרים הוגשו בקשות סרק בהליך, אולם בעיקר המקרים נפסקו הוצאות בסמוך להכרעה בבקשות, ועל כן אין מקום להיתחשב בהליכי ביניים אלו בעת קביעת החיוב בהוצאות ההליך בכללותו, שכן יהא בכך בבחינת כפל חיוב.
...
עולה מכך, שלשיטת התובעים עצמם, ככל שהם עומדים על בטלות החלפת השטחים שבתשריט ובמכתב האגודה, ומשאין בתיק כל תשריט או מפה שמהם ניתן ללמוד את מצב הדברים בשטח בשנת 1994, אלא רק התשריט שצורף למכתב האגודה והאורתופוטו, לא רק שדין התביעה להידחות, אלא שאף אין להם זכות כלל בשטח המוגדר כנחלה 108 באורתופוטו (למעט קצהו הצפון מערבי, כאמור).
גם אם די בזיהוי שנעשה במסגרת כתב התביעה לצורך שלב הטענות ההתחלתי, וגם הוא לכשעצמו נמצא בדיעבד, במסגרת פסק דין זה, בעייתי עד מאוד כפי שתואר לעיל, אין בכך כדי לקבוע כי אף לאחר שלב הראיות – שהצדדים בחרו לדלג עליו בסופו של דבר - יהיה בכך די כדי לקבל את התביעה, מבלי שהוצגה ראייה ברורה לקיומה של הפלישה.
סיכום
תוצאת כל האמור היא כי לא הוכחה התביעה, ועל כן דינה להידחות.