בקשה למתן תעודת תושב זמני

בעיניין אבו נסאר סיכמה השופטת (כתוארה אז) ארד את ההלכה בעיניין חיוב תובע בהפקדת ערובה כך: "בבואו להחליט בבקשה להטלת ערובה מכוח הוראותיה של תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ייתן בית הדין או הרשם משקלות שונים לטעמי הבקשה, בין היתר גם בשים לב למיהותו של התובע: אם תושב ישראל הוא, אם תושב זר, או תושב הרשות הפלסטינאית.

בבקשה לחיוב העובד בהפקדת ערובה טען הקבוץ כי לכתב התביעה לא צורפו מסמכים כלשהם, אשר יש בהם כדי להוכיח את עבודתו של העובד בקבוץ; טענת העובד כי עבד ברציפות חמש שנים מנוגדת באופן מוחלט למתכונת ההעסקה של העובדים המועסקים בקבוץ, המועסקים על בסיס יומי, לתקופות זמניות, בהתאם לעונות הקטיף, ומרמזת על כך כי העובד לא הועסק בקבוץ מעולם, באשר אינו מכיר את סדרי העבודה בו; נוכח האמור, העובד לא הציג ראשית ראייה להוכחת העסקתו או לזכאותו לסעדים הנתבעים על ידו; יש לחייב את העובד בהפקדת ערובה גם כי אינו תושב ישראל; העובד לא ציין את מענו בכתב התביעה; סכויי התביעה קלושים.

אי הנפקת תלושי שכר מהוה "טעמים מיוחדים שיירשמו" שלא לחייב את העובד בהפקדת ערובה; הקבוץ לא הראה כי לא ניתן יהיה להפרע מהעובד ככל שתדחה תביעתו; בית הדין האיזורי לא נתן משקל ראוי לכך שהתביעה היא לזכויות קוגנטיות, ובנסיבות אלה אין זה מן הצדק וההגינות לחייב את התובע בהפקדת ערובה; זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית; בהתאם לפסיקה, אין לחייב עובד תושב יו"ש להפקיד ערובה רק בשל היותו תושב יו"ש. בסיכומי הטענות הפנה העובד לפסקי דין נוספים של בית הדין האיזורי, שבהם לטענתו נקבע כי לעובדים שהועסקו בקבוץ ניתן רישיון עבודה על שמות המעסיקים שמופיעים כמעסיקיו של העובד על פי תעודת עובד ציבור.

...

נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת המערער, כי על פי עמדת המדינה בעתירה לבג"צ התקנה "לא משנה הרבה לעומת המצב הקודם", כי ההלכה המחייבת גם לאחר התיקון היא ההלכה שנפסקה בעניין אבו נסאר, וכי "ניתן לשאוב אותו אל תוך התקנה במסגרת ההגדרה והתיחום של המונח 'ראשית ראייה'". לדעתנו, לא ניתן להתעלם מכך שהתקנה שינתה הן את ברירת המחדל והן את חלוקת הנטלים בין התובע לבין הנתבע בנוגע לחיוב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה.

לפיכך, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון כמפורט לעיל, ובהתחשב גם בסכום התביעה הגבוה, 223,898 ₪, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי לחייב את העובד בהפקדת ערובה, אם כי שלא מנימוקיו.

כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בסכום הערובה שבו חויב העובד.

סוף דבר –לאור האמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ערעורו של העובד על החלטת בית הדין האזורי לחייבו בהפקדת ערובה נדחה.

נוכח האמור, מבקשת המערערת להורות למשיב להסדיר את מעמדה בישראל מטעמים הומנטריים על ידי מתן מעמד של תושבות קבע או לחילופין תושבות זמנית בישראל.

דיון והכרעה חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מסדיר את מתן אשרות הכניסה לישראל ורישיון השהייה בה למי שאיננו אזרח או בעל אשרת עולה או תעודת עולה.

...

המלצה זו אושרה בסופו של דבר מטעם שר הפנים והוחלט כי על המערערת לעזוב את ישראל.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.

על מנת לאפשר למערערת זמן התארגנות נאות, אני מורה כי עליה לעזוב את ישראל בתוך 60 ימים.

בנוסף לכך העותר פנה ב- 13.5.1991 לקבלת תעודת מעבר וגם בבקשה זו מסר בעצמו כי כתובתו היא "כניס". הצהרת בתו של העותר על כתובתה בעת שפנתה לקבל תעודת מעבר – אף העותרת 3, ג'אדה קצאצפה, פנתה לקבלת תעודת מעבר ב- 7.5.1990, והצהירה בפנייתה כי היא מתגוררת ב"כניס" שבבית ג'אלה.

מתן ההיתר הותנה בתנאים הבאים: "1. תושב איו"ש הרשום במירשם האוכלוסין באיו"ש והמתגורר, שלא כדין, במזרח ירושלים ברציפות מאז שנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו בהתאם להחלטה זו, ואשר בניית גדר הביטחון באיזור ירושלים פגעה באופן ממשי במירקם חייו, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש, רשאי שר הפנים לאשר את המשך ישיבתו במזרח ירושלים, עפ"י היתר שהיה זמני שיינתן על ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות.

...

המסקנה העולה מכך היא שהעותרים לא הביאו ראיות אובייקטיביות ומשכנעות למגוריהם באותו בית בוואדי אחמד מאז שנת 1987, אלא רק ממועדים מאוחרים לכך, ועל כן, לא קמה עילה להתערב בשיקול דעתם של המשיבים בדחיית הבקשה.

סיכום על יסוד כל האמור, העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

בשל רוחב היריעה וריבוי ההתרחשויות, ולמען הנוחות, אתייחס מבין הפניות וההליכים הרבים רק לאלה אשר פסק הדין עשוי להיבנות מהם, כדלקמן: ביום 3.1.2017 התייצבו העותרת וב"כ בלישכת המשיבה ברחוב סלמה בתל אביב, אך מתן השרות לעותרת הותנה, הן על-ידי הפקיד באשנב, הן על-ידי מנהלת הלישכה, בהצגת תעודת זהות או דרכון לאימות זהותה והסכם שכירות להוכחת מקום מגוריה לצורך הקנית סמכות מקומית ללשכה זו. העותרת התרעמה על כך, שכן מטרת הפניה הייתה הנפקת מיסמכי זהוי לעותרת לשיטתה.

באופן חריג הונפק הרישיון הארעי לעותרת על דף נפרד וללא דרכון (העתק תעודת זהות לתושב אירעי צורף כנספח יד' לעתירה), אך מכאן ואילך נדרשה העותרת על-ידי הרשות להציג כתנאי להארכת הרשיון, דרכון גיאורגי להוכחת זהותה, ולחילופין סרוב רישמי של מדינת גאורגיה להנפיקו.

ביום 13.12.2020 לאחר שניתנו לה ארכות לבקשתה, הגישה הרשות תגובה לבקשה הדחופה למתן צו זמני, שלפיה דין הבקשה להדחות על הסף ולגופה, כי סכויי ההליך נמוכים ודינה להדחות מחמת אי מיצוי הליכים, שהוי, העידר תצהיר והיעדר סמכות עניינית ומקומית; וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה בהיעדר ראיות ומחמת שהוי.

...

אני סבורה שבמקרה זה ראוי להיזקק למהות ההליך של מתן מעמד מטעמים הומניטאריים, ולוותר על הפרוצדורה המחייבת הצגת דרכון גאורגי שמוסכם כי אין לעותרת כל סיכוי להשיגו.

אני סבורה כי אין מקום לעמוד על דרישות הנוהל בנסיבות המקרה החריגות ביותר, בו העותרת השתקעה בארץ לפני שנים ארוכות, עובדת באופן מסודר, למדה עברית באולפן, החלה בהליך גיור ואף ניסתה להתגייס לצה"ל, ותבחן את בקשתה לגופה.

סוף דבר לאור האמור העתירה מתקבלת במובן זה שעל הרשות לדון בבקשתה של העותרת למתן מעמד של קבע מטעמים הומניטריים לגופו של עניין, מבלי לעמוד על הצגת דרכון או סירוב להוצאתו ממדינת גאורגיה.

למען שלמות התמונה אציין שביום 22.10.23 הגישה העותרת בקשה למתן תעודה זמנית, כדי לטוס לאוזבקיסטן לתמוך באחותה שהתאלמנה בימים אלו.

הרשות בתגובתה התייחסה לכך שבמסגרת העירעור התלוי ועומד בשאלת המעמד של העותרת, סירב תחילה בית המשפט להאריך את תוקף רישיון א/5, ועל כן התייחסה לנוהל אחר של קבלת מיסמך נסיעה למי שאינו תושב.

...

אני סבורה כי חובה זו הינה חלק מחובת ההגינות המוטלת על הרשות.

מהכלל אל הפרט – אני סבורה כי במקרה זה על אף שהמקרה של העותרת אינו נכלל במדויק בנוהל תעודות מעבר לזרים, הרי שיש ליתן לה תעודת מעבר.

סוף דבר הרשות תמציא לעותרת תעודת מעבר המאפשרת לה לצאת מישראל ולשוב אליה ללא הגבלה כל עוד התעודה בתוקף.