בפני בקשה למתן רשות להיתגונן במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 182,019 ₪, שהגיש המשיב נגד המשיבים הפורמאליים ונגד המבקשת.
התביעה נגד המבקשת הוגשה בגין ערבותה להלוואה שנטלה החברה, אשר יתרתה, במועד הגשת התביעה, עמדה על סך של 141,773 ₪.
אכן, טוב היה עושה המשיב לו צירף מיסמך זה לכתב התביעה, שכן הגם שהנו מיסמך נפרד מכתב הערבות עליו חתמה המבקשת, הנו חלק בלתי נפרד מתנאי ערבותה; ואולם כאמור, לא היתה חובה לצרף מיסמך זה לכתב התביעה ואי צרופו אינו מפקיע את עילת התביעה ואינו מהוה, כשלעצמו, עילה למתן רשות להיתגונן.
...
ב"כ המבקשת טען בסיכומיו כי דין הבקשה להתקבל, שכן טופס הגילוי לא צורף לכתב התביעה, ומעיון בו לאחר שהוגש לתיק עולה כי חסרים בו פרטים מהותיים, כגון מהות ההלוואה, לאיזו מטרה ניטלה, כגון בגין חוב עבר ומה שיעור הריבית; בנוסף, טען, לא סומנו בו החלופות הרלוונטיות והחתימה היא כללית.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מסקנתי היא כי יש ליתן למבקשת רשות להתגונן בשאלת קיום חובת הגילוי של המשיב כלפיה כערבה.
אכן, בתצהירה טענה כי לא הוסבר לה במעמד החתימה כי היא חותמת על ערבות לחברה, אלא על ערבות לבעלה; הטענה נטענה בכלליות ונוּסחה באופן עמום שלא ניתן להבין ממנו בבירור האם לטענתה מדובר בהטעיה מצד נציגי החברה או במסקנה שלה, שנובעת מכך כי לא הבחינה, כנראה, בין בעלה ובין החברה שבבעלותו; אעיר, כי נוסחו של סעיף 6 לתצהירה תומך, על פניו, באפשרות השניה.
