בקשה למתן צו מניעה זמני בתביעה למתן צו עשה בדיני שכנים

בתאריך 31.01.21 ניתן פסק דין אשר קבע, כי באופן זמני, עד לקביעת גבולות סופיים בתב"ע ותצ"ר, המשיבים (הנתבעים בתביעה דנן) יסלקו ידם משטח נחלה 47 מהקטע המתחיל בשביל האספלט וצפונה עד הכביש הצבורי.

הבקשה דנן, נוגעת לתיק שבכותרת, בגדריו הגישו המשיבים תביעה למתן צו מניעה קבוע וצו עשה, האוסר על המבקשים לחסום את שביל המעבר (שביל האספלט), הנמצא בקצה נחלת המבקשים בסמוך לגבול הצמוד לנחלת המשיבים, ולפרק את הגדר החשמלית שבנו כמחסום לשביל המעבר (להלן: "שביל המעבר").

טענו המשיבים, כי קמה להם זכות או רשות מכוח דיני תום הלב והשתק, שמכוחם בעלי זכויות במקרקעין לא יכולים להיתנער מהרשות שנתנו.

ציינו המשיבים בתביעה, כי המבקשים סברו ששביל המעבר מצוי בקוו הגבול, והסכימו "בהתנהגות" כי הוא ישמש את שני המשקים; כאשר לפני 48 שנים השתמשו המשיבים בשביל המעבר, מתוכם 23 שנים בשכנות עם המבקשים, והאחרונים רכשו את הנחלה כאשר הם מודעים לעצם קיומו של שביל המעבר וזכות השמוש של המשיבים בו. הבקשה לסילוק התביעה על הסף המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה נגדם על הסף מהטעמים שלהלן: בבקשת רשות להגן שהגישו המשיבים במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום בבית שאן, לא הועלתה כל טענה כי נתונה למשיבים "זכות מעבר" כלשהיא בשביל המצוי בתוך מקרקעי המבקשים ואף לא הגישו כל תביעה שכנגד המעלה טענה זו, ואף לא בתצהירי העדות הראשית ולא בסיכומיהם שהוגשו שם. פסק הדין של בית המשפט בבית שאן, קבע את גבולות נחלת המבקשים, וכי על המשיבים לסלק ידם מנחלת המבקשים, כשבנחלת המבקשים נושא פסק הדין מצויה "הדרך המשותפת". בתביעה זו מנסים המשיבים לשנות בדרך האחורית את פסק הדין של בית משפט השלום בבית שאן ולערוך מקצה שיפורים, וזו כנראה הסיבה שבעטיה הוגשה תביעת המשיבים לבית משפט זה, ולא לבית המשפט בבית שאן.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת הבקשה ותגובות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שעל פיה, דין הבקשה להתקבל, באופן שיש להורות על סילוק התביעה על הסף.

קבלת טענות המשיבים, וכפי שטענו המבקשים בצדק, יש בה כדי לאיין תוצאות פסק הדין, שבגדרו בית המשפט העניק סעד של סילוק יד נגד המשיבים כמפורט להלן: "באשר לחלק הצפוני של הגבול שבין נחלות 47 ו-48, אני מורה לנתבעים לסלק את ידם משטח נחלה 47 מהקטע המתחיל בשביל האספלט (העובר לפני החממות והסמוך להן) וצפונה עד הכביש הציבורי והכול לפי הגבול על פי מפת הסוכנות ובהתאם לסימון שבנספח ד' לחוות דעתו של המודד שפירא.

" (פסקה 26) לסיכום – בענייננו קיים "השתק הגנה" אשר מצדיק סילוק תביעה על הסף, משלא העלו המשיבים בהליך שהתנהל בבית שאן, טענות בנוגע לזכות השימוש בשביל המעבר, וכאשר קבלת טענותיהם בתביעה שהוגשה לפני יש בה כדי לאיין תוצאות פסק הדין בהליך הנ"ל. סוף דבר הנני נעתרת לבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף.

המשיבים ישלמו למבקשים הוצאות הליך זה בסכום של 5,000 ₪ (כולל מע"מ).

המבקש הסביר כי קוי הבניין בין השכנים הם באורך 3 מטרים כאשר לפרגולה אין צורך בהיתר כדין.

המשיב נישאל האם החריגה לכאורה גורמת למיטרד והשיב כי לא ניתן כל צו הפסקה ע"י הועדה של טייבה לתיכנון ובנייה פקוח ורשוי עסקים לפי תיקון 34 לחוק רשוי עסקים הוסיף המחוקק סעיף 8 (א) (1) במסגרת הרשות לא תיתן רישיון לניהול עסק אם לא מקיים את דיני התיכנון והבנייה ומשיש היתר ורישיון לניהול עסק כי אז הוא מקיים את חוקי התיכנון והבנייה.

דיון והכרעה אבהיר כבר עתה כי בקשה לסעד זמני בדמות צו מניעה היא בסמכות בית משפט זה גם אם הסעד בדבר הצהרה על רישיון לא תקף או סגירת בית העסק שאין לו רישיון או כי הרישיון אינו בתוקף משיצא לכאורה ממניעים זרים אינו בסמכות בית משפט זה אולם לצורך מתן סעד זמני כן ניתן להכנס לשאלות שבאיגררא לצורך נתינתו משהצו כשלעצמו כן בסמכות בית משפט השלום, אם כי אין חולק כי יש בדבר להשליך על התנאי הראשון שעניינו עילת התביעה בבית משפט השלום כחלק מהשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן סעד זמני.

כאמור, במקרה דנן איני סבורה כי מדובר בצו מניעה אלא בצו עשה משבית המשפט נידרש להורות הלכה למעשה על שינוי במצב קיים עת לא מדובר בשינוי שבוצע זמן קצר קודם לכן ולכן אין מדובר בשמירת מצב קיים, הקפאת הנסיבות הקיימות ושימורן באופן שאם לא יינתן הצוו הנתבע עלול לנצל את תקופת הביניים עד למתן פסק הדין ולרוקנו מתוכן ומטרתו על כן למנוע שינוי בנסיבות ובמערך זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים ובזאת להבטיח את היכולת לממש את הסעדים שנתבקשו בתביעה - כתכלית הסעד.

...

אומנם יכול והרישיון עסק ניתן לפני התוספת וטרם נדרש לחידוש כי אז גם אם החזקה היא שניתן על בסיס כך שיש היתרים כדין אולם המשיב לא יכול היה להציג היתר חריגה כשאין חולק שזה לא שטחו שלו אלא של העירייה - לכן הדבר מחזק את עמדת המבקש כי ישנה חריגה ללא היתר אולם עדיין, הסעדים המבוקשים מבית משפט זה גם אם יש ממש בהם, מקום בו בית המשפט נעדר סמכות הרי שאינו יכול להיעתר להם ומשמעות הדבר מחיקת התביעה כאן באופן שהיא מתייתרת.

על כן, הבקשה למתן צו מניעה זמני נגד הפעלת בית הקפה של המשיב – נדחית בזאת.

המזכירות תואיל להמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

הנתבע מס' 2 מכחיש מכל וכל כי עשה שימוש בחלקת התובעים, ואילו הנתבע מס' 3 מאשר שימוש מסוים שעשה במקום (אף שלטענתו אינו יודע אם אכן במקרקעי התובעים מדובר, או במקרקעין שכנים), אלא שלטענתו מדובר בשטח קטן, שאותו פינה מיד כשנדרש לכך.

באותו עניין ציין ביהמ"ש העליון (כב' השופט גרוסקופף), כי קיימות שתי דרכים מרכזיות להעריך את שווי טובת ההנאה שצמחה לאדם משימוש בנכס של זולתו: "הדרך האחת היא על פי הקריטריון של דמי שימוש ראויים. על פי קריטריון זה יש לברר מהו הסכום שהיה נידרש על ידי בעל הזכויות בנכס בעבור מתן היתר לעשות את שנעשה בקניינו. הרעיון שביסוד קריטריון זה הוא שהמשתמש בנכס הזולת ללא רשותו חוסך לעצמו את העלות הכרוכה בקבלת הסכמת בעל הזכויות בנכס, ועל כן יש להעריך את טובת ההנאה שהפיק על פי עלות קבלת הסכמה זו. במידה רבה המדובר בתמונת ראי של הקריטריון הפועל בדיני הנזיקין, אלא שבמסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט ההצדקה אינה נובעת מהנזק שניגרם לבעל הנכס (מניעת דמי השמוש) אלא מהתועלת שצמחה למשתמש שלא כדין (חיסכון דמי השמוש) (ראו פרידמן ושפירא בר-אור, בעמ' 143; Daniel Friedmann, Restitution for Wrongs: The Measure of Recovery, 79 Tex. L. Rev. 1879, 1880 (2001) (להלן: Friedmann)).

יוזכר עוד, כי ההסכם נתן בידי התובעים זכות לתבוע פיצוי של 500 ₪ לכל יום איחור בפנוי (כ-15,000 ₪ לחודש), ולכן הדעת נותנת, כי התובעים היו דורשים פיצוי זה בגין הפרת ההסכם, מפורשות, ולא ממתינים במשך קרוב לשנה עד לפנייה לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני.

...

נוסף לכך ישלמו הנתבעים מחרז וחוסין סך של 2,800 ₪ בגין שכ"ט השמאי (משוערך, עבור חוות הדעת ועדות בביהמ"ש), וכן שיפוי בגין אגרה חלקית בסך 1,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים מחרז וחוסין לתובעים שכ"ט עו"ד, באופן יחסי לסכום שנפסק, בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ).

סך הכל ישלמו הנתבעים 1 ו-3 יחד סכום של 19,120 ₪, בתוך 30 יום.

ההליך שלפני ניפתח בבקשת התובע למתן צו מניעה זמני שיורה לנתבע או מי מטעמו, להמנע מבצוע עבודות מכל סוג שהוא בחלקה (להלן: "הבקשה").

מספר ימים לאחר מכן, הוגש כתב התביעה עסקינן במסגרתו עותר התובע למתן צו קבוע שימנע מהנתבע ו/או מי מטעמו לבצע עבודות מכל סוג בחלקה, וצו עשה שיורה לנתבע לסלק מחוברים שהציב בחלקה.

(ראה: י' ויסמן, דיני קניין - החזקה ושימוש (תשס"ו), שער שני: החזקה, עמ' 22-23) (להלן: "י' ויסמן").

ודוקו, אין במסקנתי זו בכדי למנוע מהצדדים להתנהל על פי הנוהג המקובל בכפר ע'ג'ר, לפיו בעל הזכות בחלקה מאפשר לשכנו להשתמש בשטח קטן סמוך לגבול המפריד בין המקרקעין השכנים, להנחת עצי הסקה לשימוש ביתי בחורף.

...

מטעמים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי לנתבע זכות החזקה בחלקה מתוקף היותו משתמש בר רשות בלתי הדירה שלא ניתנת לביטול.

לאחר שבחנתי את מקבץ הראיות שהונחו בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי מאזן ההסתברות נוטה לטובת הנתבע שהוכיח כי זכותו היא זכות בלתי הדירה שגוברת על זכותו הנטענת של התובע לשימוש בחלקה בשל שתיקת הבעלים.

סוף דבר התביעה נדחית.

בד בבד עם הבקשה לסעד זמני, הגישה המבקשת תביעה במסגרתה עתרה למתן צו עשה; סעד הצהרתי; צו למניעת הפרעה ושימוש במקרקעין - בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין); וצו להסרת עוולות מיטרד בהתאם להוראות סעיף 44 לפקודת הנזיקין – זאת, נוכח הצבת מחסום בפתח חניית בית המגורים בבעלות המבקשת דנן, אשר כאמור מונע מהמבקשת את השמוש בפועל במקרקעיה ובחניה שבמקום.

לטענת המשיבה, סכויי התביעה קלושים שכן זכות הקניין כפופה לדיני תום הלב, ולזכותו של שכן למקרקעין לפתח את מקרקעיו.

בעיניין זה, אפנה לדבריו של פרופ' ויסמן אשר עמד על כפיפותה של זכות הקניין לעקרונות היסוד של שיטתנו, ועל שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בכל הנוגע להענקת סעדים שנועדו להגן על זכות הקניין, כפי שאלה צוטטו בפסק הדין בעיניין נעמה (פס' 11): "מכיוון שאין הבעלות מוחלטת עוד, ותוכנה נקבע בכל מקרה על-ידי שקילת האנטרס של הבעל לעומת האנטרס של שכניו ושל הציבור, מתחייבת מכך מעורבות רבה על-ידי בתי המשפט, המופקדים על מציאת האיזון הנאות שבין בעלי האינטרסים השונים" בית המשפט העליון הוסיף והבהיר בהקשר זה, כי הצורך בהחלת עיקרון תום הלב על מקרה נתון נבחן באמת מידה אובייקטיבית.

...

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה.

בהתאם נקבע, כי סעד כזה יינתן רק במקרים חריגים במיוחד, ורק כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי התערבותו נדרשת כדי למנוע תוצאה קשה ביותר, ולולא התערבותו ייגרם למבקש הסעד נזק משמעותי שאינו בר פיצוי.

בית המשפט העליון כבר פסק כי מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ [פורסם בנבו] (12.01.2010), פסקה 14).

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, ועיקרם שיקולי מאזן הנוחות, מצאתי כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות.