אדרבא, המשיבה היא זו שיודעת שהנה בונה ביחד עם בעלה בית מגורים משותף על קרקע חיצונית, והנה אמורה לדעת ש"החבל הולך אחר הדלי", וככל שבכוונתה ובדעתה היה להפריד בין הקרקע לבית ולא להסכים לשיתוף ברכיב הקרקע, עליה היה מוטל הנטל ליידע בכך את המערער, שלמרות הבית המשותף, רכיב הקרקע יישאר לה בבחינת "שלי-שלי ושלנו-שלנו" ולעגן את זכויותיה בהתאם: "אמור מעתה, בן זוג שהביא עימו לנישואין דירה בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה וזו תהא רכוש משותף, וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין. מוסד 'הסכם ממון' שיצר החוק, נותן מענה לבן זוג שאכן דעתו הנחרצת היא לא לשתף את בן זוגו בדירה זו." (ע"מ (י-ם) 818/05 אשר אושרר בעירעור בביהמ"ש העליון בבע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית, אם כי ביהמ"ש העליון בבע"מ 1398/11 סייג את האמירה הנ"ל רק למקרה שבו קיימת אינדיקאציה ל" 'דבר מה נוסף' מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שתוף ספציפית בנכס רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד" – ברם בנידוננו כבר עמדנו על 'הדבר מה נוסף' בדמות הבית המשותף הבנוי על גבי הקרקע החיצונית).
זאת כאשר מלכתחילה המערער טען בכתב התביעה (סעיף 1), כי מבקש פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו המשותפת עם המשיבה, בחלקים שוים בנכס (הכולל הן את הקרקע והן את הבית).
חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") מגדיר באופן ברור מהו "מקרקעין", כדלקמן: "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". ראו גם סעיף 11 לחוק המקרקעין, המורנו כי: "הבעלות בשטח של קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע, בכפוף לדינים בדבר מים, נפט, מכרות, מחצבים וכיוצא באלה, והיא מתפשטת בחלל הרום שמעליו, אולם, בכפוף לכל דין, אין בכך כדי למנוע מעבר בחלל הרום", כך למשל סעיף 12 לחוק המקרקעין, המורנו כי: "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים ניבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר", וכך למשל סעיף 13 לחוק המקרקעין, הנושא כותרת "הקף העסקה במקרקעין", המבהיר ומורנו כי גם באשר לעיסקאות הרי ש: "עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו-12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת. המקרקעין רשומים על שם המשיבה בלבד, על כל משמעות הדבר, ובפרט לאור סעיף 125(א) לחוק המקרקעין המורה כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו [...]".
הקרקע ניתנה למשיבה על ידי סבתה ואמה, במתנה, לה ולא במשותף למערער וזאת על אף היותם נשואים זו נקודת הבסיס שאין להיתעלם ממנה או להמעיט מחשיבותה ומכאן שאני סבורה שנכון יהא יותר להגדיר כי תחילתו של הנכס באי שתוף.
...
עיקר טענתו של המערער מופנה כנגד "חלוקת" הנכס לרכיבים, לטענתו לא ניתן היה לעשות הפרדה בין רכיבי הנכס – הן בתוצאה המשפטית קרי ככל שביהמ"ש הגיע למסקנה כי המערער זכאי לשיתוף בזכויות הקשורות לנכס לא ניתן עפ"י דיני המקרקעין לבודד את הקרקע מהבית ולהחיל שיתוף רק על הבית ועל כן השיתוף יחול בהכרח על כל הנכס כיחידה שלימה; והן במסקנה העובדתית, קרי מרגע שהוכחה כוונת שיתוף בזכויות הקשורות לנכס, הכוונה מתייחסת בהכרח לכל הנכס כיחידה אחת ולא לרכיב אחד בנכס.
המשיבה בתגובתה טוענת למעשה, שהמערער צודק בטענותיו כפי שהצגנו לעיל, לפחות לעניין התוצאה המשפטית ההכרחית, לו ביהמ"ש היה נעתר לסעד של בעלות בזכויות – אכן לא ניתן עפ"י דיני המקרקעין לרשום בעלות על הבית בנפרד מהקרקע, על כך אין חולק; אך לא כך הם פני הדברים כאשר בימ"ש קמא התייחס לזכאות כספית לשווי הזכויות – במקרה שכזה רשאי בימ"ש להפריד לעניין השווי הכספי בין רכיבי הנכס, הן בפן העובדתי (הוכחה כוונת שיתוף רק לגבי הבית, שמומן מכספים משותפים ולכן זכאי המערער לשיתוף בשווי הבית בלבד) והן בפן המשפטי – שיתוף בשווי ולא בבעלות.
בניית הבית, שלטעמי (וסבורני שגם לטעם הצדדים) הינו העיקר, נעשה באמצעות שימוש כספי החשבון המשותף, שרובו התקבל מכספי המערער, וכן מכירת הבית הקודם, בית שהיה משותף לצדדים, נטילת משכנתא משותפת.
סוף דבר, מצטרפת אני למסקנת חבריי, תוך דגשיי והטעמותיי.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אנו מורים על קבלת הערעור וקובעים כי הנכס (הקרקע + הבית) משותף למערער ולמשיבה, כשהשיתוף הוא בכלל זכויות הבעלות בנכס בחלקים שווים.
